עובדי הנמלים מדגימים יעילות.

בימים האחרונים, כתבות רבות בתקשורת עסקו בנושא נמלי הים ויוזמתו של נפתלי בנט להביא לפתיחת התחום לתחרות, הקמת נמלים חדשים והקצאת חלק מהרציפים למפעילים מתחרים.

אתמול, באופן ספונטני לחלוטין, החלטתי לכתוב לנפתלי על קיר הפייסבוק הודעת תמיכה במאבקו החיוני.
עם זאת, מה שהפתיע אותי לחלוטין הוא שבעקבות ההודעה (שכידוע, מתחבאת אי שם בנבכי הפרופיל שלו) - הוצפתי באין ספור תגובות מצד עובדי הנמלים - חלקן דעות המבקרות את יוזמות בנט באופן אינטיליגנטי, וחלקן פחות.

להלן דוגמא המתארת את היקף הפעילות של עובדי הנמל:

אין לי כמובן שום התנגדות לכך שעובדי הנמל יציגו את עמדתם בנושא. הדבר אפילו חיוני.
עם זאת, כמות התגובות והיקף המשתתפים מעלים אצלי תהיה אחת: האם ייתכן שבנמלי הים החליטו להקים "סיירת פייסבוק" - אשר עוסקת בפירוק תמיכת דעת הקהל הציבורית בתוכניתו של בנט במקום לעסוק בפריקת הסחורות בנמל?

מה שבטוח הוא שאם יעילותם של העובדים בפריקת ספינות הייתה דומה ליעילותם ונחישותם במלחמה על אי פתיחת התחום לתחרות - כנראה שלא היינו נזקקים לרפורמה בנמלים מלכתחילה. אלא שכנראה שהתחרות על ליבו של הקורא הממוצע בפייסבוק מעט גדולה יותר מאשר התחרות על ליבם של היצואנים והיבואנים המשתמשים בשירותי הנמל.

לשיפוטכם:
http://www.facebook.com/NaftaliBennett/posts/574534759234863

איפה הבושה?

סיפור נפילתו של מעריב הוא סיפור מעניין של תקשורת, קידמה, מעורבות ממשלתית ותחרות. הרבדים השונים של סיפור קריסתו הצפויה אף יצרו בלבול מסוים בין אמצעי התקשורת האחרים, כאשר חלקם תקפו את בעליו כאקט של חיסול מתחרים, בעוד שהאחרים נעמדו לצידו בסוג של שותפות גורל ודאגה כנה לשוק העיתונות בארץ. הפגנות, צעדות, חסימת כבישים, קריאה להצלת העיתונות לצד הצעות נוספות לתיקונים היו מנת חלקנו בסיפור, רק שבמקרה הזה – אין מה לתקן. 

נתחיל מהשורה התחתונה: מעריב הוא עסק, וכשעסק מפסיד כסף, הוא לא יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. עם זאת, גורמים רבים, הרוצים בהצלת העיתון יצאו בקריאה נרגשת לנבחרינו למנוע את גורלו הצפוי, תוך טיעון לפיו הימנעות מהצלתו מהווה "פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות". טענה זו היא לכל היותר משעשעת ויותר מכך – מופרכת לחלוטין: חופש הביטוי מאפשר לכל אדם להקים עיתון ולפרסם בו את דעותיו באופן חופשי, מבלי לחשוש שמא יחליט השלטון לסגור אותו בעקבות דברי ביקורת נוקבים. עם זאת, אין שום קשר בין חופש הביטוי לבין איזושהי חובה המוטלת, לכאורה, על הממשלה, לבזבז כספי מסים על מנת כל עיתון כושל שאינו מסוגל להתקיים בזכות עצמו.  טיעון דומה של "פגיעה בחופש העיתונות" הושמע לא פעם ולא פעמיים גם בנוגע להצלתו של ערוץ 10, כשבמקרה שלו עוד ניתן למצוא בו הגיון קלוש, שכן הערוץ פועל תחת מגבלות רגולטוריות כבדות הפוגעות ביכולת התמרון שלו. שוק העיתונות, לעומת זאת, הוא שוק חופשי לחלוטין וכל טיעון על פגיעה בחופש העיתונות הוא אווילי.

נפילת מעריב יכולה לנבוע ממספר סיבות לגיטימיות, וביניהן

-          התקדמות הטכנולוגיה ובפרט הטלפונים החכמים העבירו קוראים רבים מן העיתוות המודפסת לעיתונות האלקטרונית, והורידה את היקף השוק של העיתונות המודפסת. לראיה, נתוני סקר TGI מהשנים האחרונות מציגים ירידה תלולה במספר קוראי העיתונים בישראל, בעיקר בקרב שכבת הגיל הצעירה. ב-2000, שיעור קוראי העיתונות היומית בגילאי 18-24 היה 72%, ואילו בסוף 2008  הוא היה 50% בלבד. בקרב גילאי 25-34 חלה באותן שנים ירידה דומה - מ-68% קוראים ל-47% בלבד

-          אובדן נתח שוק לטובת מתחריהם לעיתונות הכתובה, כאשר נתח השוק של מעריב ירד מ27% בשנת 2000 ל17% בשנת 2007

-          כניסתם של מתחרים חדשים, ישראל היום וכלכליסט, הובילה להתדרדרות נוספת בנתח השוק של מעריב. כך, צנח מעריב מתפוצה של 17% בשנת 2007 (טרם כניסתו של "ישראל היום") עד לתפוצה של 11.9% השנה.

-          התנהלות עסקית בעייתית של העיתון, אשר הביאה לכך שההכנסות לא הצליחו לכסות על עלויות ההפקה והייצור של העיתון

-          ירידה בהיקפי הפרסום בשוק העיתונות המודפסת: ב-2004 הגיע היקף הפרסום בעיתונות המודפסת ל-1.47 מיליארד שקל - נתח של 50% מתוך עוגת הפרסום כולה. לעומת זאת, ב-2011 היקף הפרסום שהופנה לעיתונות המודפסת הסתכם ב-1.16 מיליארד שקל בלבד - רק 31% מעוגת הפרסום כולה בישראל.

הנתונים הללו, ובעיקר הצניחה בנתח השוק הכולל של העיתונות הכתובה מוציאים, כמובן, את כל האויר מהטיעון המגוחך אודות הפגיעה בחופש הביטוי. לא רק שסגירת מעריב אינה מהווה פגיעה בחופש הביטוי, אלא שסגירתו נובעת מהעצמת חופש זה. הרי זה חופש הביטוי, אשר מאפשר לכל אדם להקים עיתון אינטרנטי בקלות רבה, או אפילו לפרסם את דעותיו ברבים בבלוג אישי, אשר הוביל לירידה בתפוצת העיתונות הכתובה, וגרם למעריב להגיע לסף גסיסה כלכלית. 

גם נסיונותיהם של הפוליטיקאים לתרץ את רצונם בהתערבות ממשלתית למען העיתון היו מצחיקים במקרה הטוב ועצובים במקרה הרע. הפופוליסטית המצטיינת, שלי יחימוביץ', הבהירה את נקודת מבטה: "הפגיעה כאן אינה רק בפרנסתן של אלפי משפחות ערב החג, אלא גם פגיעה אנושה בדמוקרטיה. בלי ריבוי אמצעי תקשורת המאזנים זה את זה מבחינת אינטרסים ונטייה פוליטית, לא תהיה דמוקרטיה בישראל, והשלטון וההון יוכלו לעשות במדינה כבתוך שלהם". האויילת במשפט זה היא כפולה: ראשית כל, המצב בו אמצעי תקשורת מפסידים נסגרים היא בדיוק מהות הדמוקרטיה. כל אדם מקרב הציבור בוחר איזה עיתון לקנות, ובכך עוזר לממן אותו, ולכן עיתונים ללא קהל קוראים מפסיקים להתקיים. הטיעון השני הזוי עוד יותר – למעשה יחימוביץ' רוצה שכמה פוליטיקאים בכנסת יבחרו איזה עיתון לחלץ ואיזה עיתון לא – כשדבר זה הוא קשר שלטון-עיתונות מהסוג הגרוע ביותר. הרי איזה עיתון יעז להעביר ביקורת על הפוליטיקאי, אשר מחזיק את מכונת ההנשמה שלו? הפתרון של יחימוביץ' הוא לעבור ממצב של עיתונות חופשית, שבה עיתונים מתקיימים בהתאם לרצון הציבור, לשיטה שבה הפוליטיקאים קובעים איזה עיתון יתקיים ואיזה לא. עד כמה צבוע צריך להיות בשביל לתת הסבר כה מעוות לנחיצות הצלתו של העיתון?

גם אויבו הגדול של המעמד היצרני בישראל, יו"ר ההסתדרות עופר עיני, דרש את חילוצו של העיתון: "מה אתה מציע, שהממשלה תזרים כסף?", שאל רזי ברקאי את עופר עיני במהלך ראיון ברדיו, והאחרון השיב בחיוב: "זה קורה בכל העולם, גם במדינות דמוקרטיות". הפתרון של עיני מדגים את ראיית המציאות המעוותת שלו: כדי להציל את מעריב, יש להזרים כסף לעיתון. את הכסף תיאלץ המדינה, כמובן, לגבות באמצעות הטלת מסים על הציבור – כשמדובר באותו ציבור אשר הצביע ברגליים, והפסיק לרכוש את העיתון. הציבור לא רוצה לשלם כסף כדי לקרוא את מעריב? מבחינת עיני זה לא רלוונטי. עיני יודע טוב יותר מכולם מה הציבור צריך, ולכן ראוי לאנוס את הציבור לשלם כסף כדי שמעריב לא ייסגר. מבחינה כלכלית, אין שום הבדל בין המנגנון הזה לבין הצעת חוק אשר הייתה מחייבת כל אדם לרכוש מעריב לכל הפחות אחת לשבוע.

לקריאות הצטרף גם איתן כבל, באומרו כי מצב התקשורת הוא "מצב המסכן בצורה ברורה ומוחשית את הדמוקרטיה הישראלית".. בנוסף, פנה ח"כ כבל ליו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל שאמה, בבקשה להקמת ועדה מיוחדת והוסיף: "מצב בו עיתון 'מעריב' עומד על סף קריסה, המשך קיומו ערוץ עשר תלוי בחסדי הממשלה וכלי תקשורת אחרים מתמודדים עם קשיים כלכליים אדירים זהו מצב שבו אין לנו כנבחרי ציבור את הפריבילגיה לעמוד מנגד ולא להתערב". העיוות כאן ברור: המשך קיומו של מעריב אינו תלוי בחסדי הממשלה, אלא אך ורק ב(אי) רצונו של הציבור לקרוא את העיתון. לא רק שצעד של אי התערבות הוא מצב המחזק את הדמוקרטיה – אלא שהצעתו של ח"כ כבל היא שמהווה סכנה ברורה לדמוקרטיה, שבה מבחר פוליטיקאים בוחרים איזה עיתון להציל. הדמוקרטיה מחייבת שלא להציל את העיתון, בעוד שהתערבות ממשלתית היא מקרה חד וברור של קשרי הון שלטון.

ודאי שאין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה נשמע קריאות של פוליטיקאים להציל עסק זה או אחר אשר נקלע לקשיים וחייב להיסגר. במקרים רבים נשמע טיעונים שאף עשויים להישמע הגיוניים: סגירת בית העסק תביא לפיטורי עובדים והגדלת היקף האבטלה. מצד שני, הפוליטיקאים תמיד "ישכחו" להזכיר לנו שעל מנת להציל את העסק יש להזרים אליו כספים, להטיל מיסים נוספים על הציבור ולגרום להתדרדרות נוספת ברווחת האזרח הממוצע, הכורע ממילא תחת נטל המס.  אזרחים רבים נוטים לתמוך באופן כמעט אוטומטי ביוזמות חילוץ מסוג זה – בין אם מדובר במעריב, ערוץ 10, מפעל פניציה או עסק כושל אחר , אך כמה מאותם אזרחים היו ממשיכים לתמוך בחילוץ עסקים אלה אם היה הדבר משתקף באמצעות העלאת מחיר הדלק בשקל או שניים?

בעיה נוספת המתעוררת כאשר מחליטים הפוליטיקאים להציל בית עסק זה או אחר, הוא הפיכתו מעסק המונע משיקולים של יעילות, רווח, מענה לצרכיו של הצרכן וחשש מפשיטת רגל, לעסק שכל אלה כמעט ואינם רלוונטיים עבורו. כאשר קיים מנגנון חילוץ ממשלתי, אין בעבור העסק שום סיכון להפסד או רצון לשפר את מצבו, שכן בעל העסק יודע שכספי הציבור יכסו את הפסדיו בכל מקרה שהוא. מנגנון החשש מפני הפסד ופשיטת רגל, הוא מנגנון ויסות חשוב מאין כמותו עבור כל בית עסק, ומהווה רגולטור פנימי המונע ממנו להתנהג בצורה לא סבירה. את התוצאות של חברות שבהן מנגנון זה אינו פועל ניתן לפגוש כאשר בוחנים חברות דומות, הנהנות מערבות ממשלתית, וכך נמצא עצמנו מהר מאוד עם הטבת "עיתון חינם" לעובדי מעריב, מלגזנים המרוויחים שכר של 60 אלף שקל בחודש וחובות התופחים בלא כל הגבלה. חובותיה של חברת החשמל, הנאמדים ב70 מיליארד! ש"ח ופירוט השכר בנמלי היבשה ורכבת ישראל מדגימים בצורה מדויקת את התוצאות ההרסניות של ערבות ממשלתית.

לאור ההיסטוריה, קידמה טכנולוגית השפיעה משמעותית על ענפי תעשיה שונים, ואף גרמה לכיווצם ואף הכחדתם של אחרים. דוגמא בולטת התרחשה במהלך שנות ה90, כאשר חנויות צילום היו נפוצות מאוד ברחבי הארץ. אזרחים רבים היו נעזרים בעסקים אלה על מנת לפתח את תמונותיהם. עם זאת, כניסתן של המצלמות הדיגיטליות פגעה מאוד בעסקים אלה, שכן האזרח הממוצע, המחזיק במצלמה דיגיטלית, אינו זקוק עוד לחנות צילום על מנת לשמור את תמונותיו. כמובן שהירידה בביקוש לחנויות אלה הביאה לסגירתן של חנויות רבות. 

אין ספק שלכל אדם רציונלי, סגירתן של חנויות אלה נתפסת כלגיטימית ואף נכונה: תפקידם של בתי עסק הוא לשרת את ציבור הצרכנים, וברגע שלשירות אותו מציע העסק אין ביקוש – הרי שמנגנון השוק החופשי אשר מביא לסגירתו של העסק הוא מנגנון אפקטיבי ורצוי. כעת, תארו לעצמכם שאחד מבעלי העסקים הללו היה יוצא בקריאה להציל את עסקיו ומבקש מהממשלה להזרים כספים על מנת למנוע ממנו לסגור את רשת החנויות שלו ו"למנוע פיטורים של עובדים רבים". האם יש כל הגיון בכך שהממשלה תגבה מהאזרחים מסים על מנת להחזיק בחיים בית עסק בו אין צורך לאיש? ודאי שלא. אין דבר מגוחך מזה. סגירת חנויות הצילום אינה אירוע שלילי, אלא חיובי: כמות הצרכנים פחתה משמעותית, ואותתה לבעלי העסקים הללו שהם מבזבזים את משאביהם לריק. אותם בעלי עסקים, אשר הבינו היטב שלעסק שלהם אין עתיד, עשו את החלטותיהם בהתאם – חלקם פתחו עסק בתחום אחר וחלקם עברו לעבוד בתחום בו יש ביקוש.

מצבו של מעריב אינו שונה מהותית ממצבה של רשת חנויות צילום מלפני 10 שנים, רק שבמקרה שלפנינו נאלץ העיתון להתחרות בעיתונים דיגיטליים במקום במצלמות דיגיטליות. הירידה בנתח השוק של העיתונות המודפסת היא איתות של ציבור הצרכנים לפיו הם מעדיפים את האלטרנטיבות האחרות. האיתות הנ"ל, אשר מסב הפסדים לעיתון, מבהיר לו ששוק העיתונות גדול מדי ביחס לביקוש, ושאין מספיק מקום לכולם. סגירתו של מעריב אינו הבעיה, אלא הפתרון. הבעיה היא המציאות שבה פועלים כיום יותר מדי עיתונים מודפסים, בעוד שהביקוש אליהם אינו גבוה מספיק. 

הצלת מעריב זהה להצלת חנויות הצילום הישנות – רק שברור לכולם שבמקרה של עיתון המודפס בתפוצה רחבה, לפוליטיקאים יש אינטרס ברור להיאבק למען הצלתו מתוך ידיעה שפעולה זו תשתלם לו בעתיד בדמות ביקורת מחמיאה. הצלת מעריב רק תגדיל את ההרגל הנפסד של כל בעל עסק לדרוש מהממשלה את חילוצו, תוך שימוש בכספי מיסים. לבית עסק אין זכות קיום בלי רווח, והצלת עסקים כושלים מסוג זה תביא למשק שבו פועלים אין ספור עסקים אשר אין בהם כל צורך לאיש. במקום תקדים שבו פוליטיקאים יחליטו איזה עיתון רשאי לחיות ואיזה יתפרק – יש להשאיר את המצב על כנו, כשהציבור הוא שמבצע, באופן חופשי, בחירה זו. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא קשרי הון שלטון בין פוליטיקאים לבין בעלי העיתונים.

לא סופרים אותנו

תפקידה של התקשורת הוא להעלות את הנושאים הרלוונטיים הנמצאים על סדר היום הציבורי, ולנהל דיון פתוח ופלורליסטי אודות היתרונות והחסרונות של הצדדים המעורבים. לעתים, התקשורת כושלת בתפקידה – בין אם עקב חוסר הבנה ובין אם בגלל אידיאולוגיות בלתי אובייקטיביות, וקצת שוכחת את תפקידה החשוב. אחד המקרים הבולטים לכשל זה נחשף לפנינו השבוע, בדיונים אודות "חוק הספרים", כשבמקום דיון קיבלנו מטר של דברי שבח והלל. ביקורת? השלכות? בעיות הנגרמות מהתקדים? לא אצלנו. אמנם התנהלו דיונים סוערים, אך אלה התנהלו בין אלה התומכים בחוק, לאלה שממש מהללים אותו. קונצנזוס מלא.

הדיונים אודות החוק הסתירו שתי שאלות חשובות, שרצוי לעסוק בהן בנפרד: הראשונה היא, האם בכלל ראוי שהמדינה תתערב בשוק הספרים, תחוקק מגבלות, ומהם היתרונות והחסרונות של התערבות זו. השאלה השניה היא כיצד, במידה והחלטנו שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, ישפיע החוק על שוק הספרים בארץ והאם ישיג את מטרתו המקורית. כנראה שהדיונים סביב השאלות הללו נדחקו הצידה, ופינו את מקומם לזעקות השבר של הסופרים אודות מצב השוק בארץ, וגילויי השמחה בעקבות החוק, אשר יגאל את כל אותם סופרים מייסוריהם.

חוק הסופרים, לאלא שטרם נחשפו לחוק, אוסר על חנויות הספרים למכור בהנחה ספרים ב18 החודשים הראשונים מיום הוצאתם. החוק קובע שבתקופה המדוברת ייאסר על חנויות למכור ספרים אלה בהנחה גבוהה יותר מ15%, ולמעשה אוסר על אותן חנויות למכור את הספרים הללו במבצעי ה"3 ב100" וה"4 ב100" המוכרים כל כך לכולנו.

נשמע מוזר? אל תדאגו, אין כאן טעות. החוק אכן בא לתקן מצב איום ונורא שבו הצרכנים יכולים לרכוש ספרים במחירים זולים מדי. זוכרים את מחאת הקוטג'? את הפגנות יוקר המחיה? את החרם על שטראוס? זוכרים שהתלוננתם על כך שהמחירים גבוהים מדי? התבלבלתם. חייתם בתרמית. תפסתם את המציאות בצורה מעוותת. וכל זה בזמן שהמציאות נמצאת מתחת לאף: הבעיה היא בכלל הפוכה. המחירים אינם גבוהים מדי אלא נמוכים מדי. ומה עם כל אותם טיעונים לפיהם היעדר תחרות גורמת למחירים גבוהים? גם זו הייתה אשליה. הבעיה האמיתית נובעת מכך שישנה תחרות אגרסיבית מדי, המובילה לצניחת מחירים ופגיעה חמורה. וכאן מגיע המחוקק על מנת לטפל בבעיה החמורה הזו, ולהציל אותנו מהמצב שבו אנחנו יכולים לרכוש ספרים במחירים נמוכים. 

עדיין נשמע תמוה? אין בידיכם טעות. הרי תארו לעצמכם שמחר יוצאות שופרסל ומגה במלחמת מחירים אגרסיבית, מחיר הקוטג' יורד ל3 שקלים ליחידה, ומבצעים של "4 ב10" מציפים את כל רשתות המזון. ואז, לפתע, מחליטה הממשלה להעביר חוק המנסה למנוע את המצב הנורא הזה, ואוסר על רשתות השיווק למכור את הקוטג' "יותר מדי בזול". נשמע מטורף? כנראה, אבל תחליפו את "שופרסל" ב"סטימצקי", את "מגה" ב"צומת ספרים", ואת הקוטג' ב"ספרים" – והנה לכם חוק הסופרים. 

השאלה הראשונה העולה מהצעת החוק היא, כאמור, האם בכלל על המדינה להתערב בשוק הספרים, לשנות את שווי המשקל של השוק החופשי, לחוקק מגבלות ורגולציות, ומהן ההשלכות של התערבות שכזו.  אמנם אין ויכוח בנוגע לתרומתם של הספרים לפיתוח הדמיון, היצירתיות, ללימוד ופיתוח הידע, אך הנסיון להתערב הוא הצהרה שהציבור טיפש. העובדה שהציבור קונה מעט מדי ספרים, או שנכונותו הנמוכה לקנות ספרים מורידה את מחירם נובעת מחוסר הבנה, בעוד שהמדינה, אשר יודעת הכי טוב מה נכון ומה מועיל לאזרחים שלה צריכה לתקן את המעוות. מדוע אנו לא קונים מספיק ספרים? מדוע אנחנו נמנעים מרכישת ספרים במחירים גבוהים ומוכנים לפתוח את הארנק רק כשהמחיר יורד? מדוע איננו מבינים את חשיבות הספרות ושמים אותה בתחתית סדר העדיפויות? כי כולנו טיפשים, והפוליטיקאים יחוקקו חוקים ותקנות, אשר יעזרו לנו לבצע את הבחירה ה"נכונה".

קביעה שכזו, שבה קבוצה מצומצמת של פוליטיקאים יודעת טוב יותר מה טוב לכולנו היא מסוכנת, ומהווה סנונית ראשונה ולגיטימציה לממשל לקבוע לנו מה "נכון" גם בתחומים אחרים של החיים. הציבור מרבה בשתיית קולה למרות שהיא מכילה כמות גדולה של סוכר? הפוליטיקאים יחוקקו חוק לפיו אסור להגיש משקאות גדולים "מדי" במסעדות. נשמע מופרך? זו לשון החוק שהועבר לאחרונה במדינת ניו יורק. 

אבל מעבר לבעיה המוסרית שלעיל, כוונת החוק לתמוך בסופרים מציגה שתי בעיות מפורשות מהן העדיפו בכל אמצעי התקשורת להתעלם: ראשית, אם המדינה מחליטה לתמוך בסופרים בצורה זו או אחרת, כיצד נקבע מי זכאי לתמיכה? האם כל אדם המכריז על עצמו כסופר יהיה זכאי לסיוע זה או אחר על חשבון משלם המסים? כיצד ייקבע מי זכאי לקבל סיוע אם המדינה תחליט להקצות מחר כמה מיליונים לטובת תמיכה בסופרים? הרי אני משוכנע שיש לא מעט מלצרים, שומרים או מחסנאים שהיו מעדיפים לעזוב את עבודתם, לשבת בבית, ולכתוב ספרים על חשבון משלם המסים. למזלנו, לפחות בינתיים, החוק אינו מגדיר תמיכה כספית לה יזכו הסופרים, כך שנכון לעכשיו הדיון בשאלה זו אינו רלוונטי, איך אין שום ספק שכשהמדינה תעביר תקציבים לטובת תמיכה בסופרים, תתעורר השאלה לגביה אין תשובה מפורשת. 

הבעיה השניה העולה כשהמדינה מחליטה להתערב בשוק הספרים היא "לטובת אילו קבוצות נוספות ראוי להתערב?". האם על המדינה לסייע למוזיקאים אשר הדיסקים שלהם נמכרים במחיר שאינו "הולם"?  משוררים? עיתונאים שאינם מצליחים למכור את כתבותיהם? קוסמים הנאלצים להוריד מחירים כדי למצוא תעסוקה? הרי ברור לחלוטין שברגע שהחוק יעבור, יעוטו קבוצות של בעלי ענין נוספים על חברי הכנסות, יזדעקו על כך שאינם מקבלים שכר "הולם" וידרשו התערבות זו או אחרת, בהתאם לתקדים שנקבע. האם באמת מישהו חושב שיימצא הפוליטיקאי שיניח איפשהו קו אדום? שיקבע קריטריונים ברורים לגבי התחומים בהם נדרשת התערבות? גם כאן, התשובה ידועה מראש.

ובכלל, הצעת החוק גורסת ש"הכנסות הסופרים רחוקות מלהוות שכר הולם בגין יצירתם ועבודתם." – אבל מי יקבע מהו שכר הולם? האם נכונותו של הציבור לשלם אינה רלוונטית כאן? ואם מחיר ראוי לספר ממוצע הינו 70 ש"ח, כיצד ייתכן שהציבור אינו מוכן לשלם את המחירים הללו? ואם אכן השכר בפועל אינו מהווה שכר "ראוי", האם על המדינה לבחון גם את שכרם של נהגי המוניות, הקוסמטיקאיות והליצנים? הרי ייתכן וגם הם נפגעים מכך שאינם מקבלים שכר "ראוי".  

למרות זאת, הפנינה האמיתית של הצעת החוק היא המטרה, שנכתבה ספק בהומור וספק ברצינות, לפיה יש "להבטיח את נגישותה (של הספרות) לכל תושב". החוק הועלה כדי להבטיח את נגישותה? הרי מה מנגיש יותר את הספרות מאשר מחירים נמוכים? עצם העובדה שגם משפחה ממעמד סוציו אקונומי נמוך יכולה להרשות לעצמה לרכוש כמות משמעותית של ספרים במחירים נמוכים, היא שהופכת את הספרים ממוצר מותרות למוצר בסיסי הנגיש לכל. כיצד הטלת איסור על מבצעים תנגיש את הספרים לציבור? ההצהרה היא מטופשת ומגוחכת בו זמנית. 

האם בכלל מישהו שם טרח לבדוק את ה"נזקים" שגורמים המבצעים לשוק הספרות? כנראה שלא, כי בדיקה קצרה מספיקה כדי לשלול את רובן ככולן של הטענות המועלות בבסיסה של הצעת החוק. לדוגמא: " המצב כיום יוצר איום ממשי על עתיד הספרות בישראל ובעיקר על המגוון הספרותי העומד בפני הציבור הישראלי". ומה קובעים הנתונים? בין שנת 2004, בה פורסמו 6436 כותרים חדשים לבין שנת 2008, בה פורסמו 6384 כותרים חדשים אין למעשה שום הדבל (ירידה של פחות מאחוז). פגיעה במגוון הספרותי? לא ממש.  ומה לגבי " הכנסות הסופרים רחוקות מלהוות שכר הולם בגין יצירתם ועבודתם."? באותו טווח שנים, חלה עליה בהוצאה השנתית במשק, מ557 מיליון ש"ח ל595 מיליון ש"ח: עליה של 7% (ולמען הסדר הטוב, מדובר בירידה זניחה בניכוי האינפלציה). אז אם הציבור מוציא יותר על ספרים, כיצד פרנסתם של הסופרים נפגעת?

בנוסף, סקר רחב היקף של ynet מ2010 מציג נתונים ורודים מאוד אודות שוק הספרים בארץ: " 40 אחוז מהנשאלים קונים יותר מעשרה ספרים בשנה, 40 אחוז קונים בין ארבעה ספרים לעשרה ספרים בשנה.". בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים, אף מתייחס לכך: " הסקר בהחלט מצביע על מגמה חיובית של אהבת הספר. שנים שמנסים להלך עלינו אימים שהספר הדיגיטלי יביס את הספר הכתוב. מתברר שאין תחליף לדפדוף בספר, ושריח הדפים עדיין קוסם לאנשים רבים". זה אינו הסוף: חיים פסח, עורך ותיק, מצטרף ואומר: "מעולם לא קראו רבים כל כך ספרים עבריים. נתוני מכירות הספרים בארץ מוכיחים שאנחנו כמעט בראש הטבלה של קוראי ספרים בעולם, לא רק במספר הספרים, אלא בז'אנרים היפים יותר - ספרות יפה לעומת עיון. אפילו בספרי שירה, בהשוואה למדינה תרבותית כל כך כמו צרפת - אנחנו יוצאים מנצחים". מישהו לעזאזל טרח לבדוק את הדברים הללו לפני שהחליט שהמצב דורש התערבות? האם מישהו חשב שעצם העובדה שלא טרחנו " להגן על הסופרים בחוק כפי שעשו במדינות רבות ברחבי העולם" היא זו שגרמה לנתונים האופטימיים הללו? עד מתי ימשיכו הפוליטיקאים לחרב תחומים מצליחים באמצעות חוקים מטופשים?

וכטבעם של פוליטיקאים – לא רק שהם מחליטים להתערב בתחומים בהם אין בהם צורך, אלא שהם מחוקקים חוקים ותקנות שכל קשר בינם לבין מטרותיהם מקרי בהחלט. כאן, כמובן מגיעה השאלה החשובה: מהן השלכותיו של החוק והאם הוא בכלל משיג את יעדיו המוצהרים? גם כאן, נראה שהציפיות לדיון ובחינה של מהות החוק פינתה את מקומה לטובת קמפיין התמיכה הבלתי מסויגת שנשמע בכל תחנת רדיו ובכל תוכנית אקטואליה ש"מכבדת" את עצמה.

אין צורך בנסיון של שנים בתחום מכירות הספרים בכדי להבין את שוק הספרים העכשוי, שכן אפילו ביקור ספונטני באחת מחנויות הספרים מצייר את התמונה: לצד רבי מכר של הסופרים המוכרים, הנמכרים במחירים של 60-90 שקלים, ניתן למצוא מבצעים של 3 ב100, או אפילו 4 ב100 המורכבים מכותרים של סופרים מוכרים פחות. המצב המדובר מבטא את מהות התחרות: הסופרים המתחילים אינם יכולים להתחרות ברבי המכר ולמכור את ספריהם במחיר זהה, ולכן הם בוחרים או נאלצים למכור את יצירותיהם במחירים נמוכים. אותם סופרים אלמונים מקווים שקונים רבים לא יחששו "להמר" ולרכוש ספר של יוצר לא מוכר במחיר נמוך, והדבר יאפשר להם לחשוף את כישוריהם לקבוצה רחבה יותר של קוראים ולזכות באותה פופולריות ממנה נהנים מחברי רבי המכר. 

האם אותם סופרים לא היו רוצים למכור כל ספר במחיר מלא? האם חנויות הספרים לא היו רוצות למכור את הספרים הללו במחירים גבוהים יותר? ודאי שכן, שכן גם הסופר וגם חנויות הספרים רוצים להרוויח. מדוע, אם כן, קובעים הצדדים מחירים נמוכים יותר לספרים המדוברים? כיוון שהם יודעים שקביעת מחירים גבוהים יותר תוביל לצניחה במכירות ולא תאפשר לאותו סופר את החשיפה אותה הוא רוצה לקבל. בראיון של הסופר, מישקה בן דוד, הוא הבהיר נקודה זו באמצעות דוגמא הלקוחה מנסיונו האישי: "הספר שלי "החיים, האהבה, המוות", ספר פילוסופיה שמבוססת על המדע שיצא לפני חצי שנה, לא נכנס למבצעים בגלל עוביו וכובדו האינטלקטואלי - ומכר בחצי שנה קרוב ל-3,000 עותקים.  לעומתו, "תחנה סופית אלג'יר" שיצא לפני כחודש וחצי ונכנס למבצעים, יצא כבר במהדורה הרביעית שלו - והגיע ל-15,000 עותקים. הוא נמצא ברשימות רבי המכר השונות אי שם למעלה".

בנוסף, מסביר בן דוד את הנזק הנגרם מהחוק עבור חלק ניכר מהסופרים, אשר טרם התפרסמו וזכו לפופולריות גורפת: "הצעת החוק שלא מתירה החלת מבצעים על ספר בשלוש שנים הראשונות ליציאתו לא מגינה על הסופר. זאת כיוון שיש קבוצת סופרים מובילים ששמם נשמע בעניין הזה, שהצרכן הממוצע יהיה מוכן להוציא 96 שקלים עבור הספרים שלהם - אך יש עוד 200 סופרים שנמצאים ברשימת הסופרים שחתמו, ועל ספר שלהם הקורא לא יוציא כ-100 שקלים, ויחכה לשנה אחר כך. אבל שנה מאוחר יותר, עם קצב יציאת הספרים בארץ, הם יהיו סחורה מתה ואף אחד לא יקנה אותם".

כמובן שהנוהג הנ"ל אינו מיוחד לשוק הספרות: בעלי מקצוע בתחומים רבים מוכרים את שירותיהם ותוצרתם במחירי נמוכים בתחילת הקריירה על מנת להתחרות בבעלי מקצוע מנוסים יותר הגובים מחירים גבוהים יותר. זה קורה כשמבקשים להסתפר אצל ספר מתחיל. זה חוזר על עצמו כאשר בוחרים עורך דין. זה מתרחש כשרוצים לשכור זמר מתחיל לצורך הופעה באירוע. האם גם שם יש מקום להתערבות ואיסור על אדם למכור את שירותיו במחיר "נמוך מדי"? תארו לכם מה יקרה אם ייקבע שעל מעצבי שיער חל איסור למכור את שירותיהם במחירים נמוכים. התוצאה הישירה תהיה חוסר יכולת של מעצבי שיער חדשים להתפרנס, שכן כל לקוח יעדיף לשכור את שירותיו של מעצב מנוסה ומוכר במקום לשלם סכום דומה בעבור שירות מבעל מקצוע אלמוני.

כמובן שכל הנאמר תקף גם ל"חוק הספרים" – ברגע שייאסר על רשתות הספרים למכור ספרים של יוצרים אלמוניים במחירים "זולים מדי", הן תיאלצנה להעלות את המחירים בעבור אותם ספרים. מי שיהנו מהשינוי המדובר הם מחברי רבי המכר, אשר לא יתקלו בתחרות מצד סופרים אלמוניים המוכרים ספרים במחירים זולים, בעוד שהסופרים האלמוניים יתקשו למצוא צרכנים שיסכימו להמר ולשלם מחירים גבוהים בעבור יצירותיהם. התוצאה היא שאותם סופרים יעברו ממצב בו הם מרוויחים בתחילת דרכם המקצועית שכר נמוך, למצב בו הם כלל לא יקבלו את ההזדמנות לחדור לשוק הספרים. 

הטיעונים בעד החוק, הנשמעים בכל דיון וסיקור של הצעות החוק הינם שגויים ומטעים. הנסיון לתרץ את המגבלה כהגנה על הסופרים מפני המבצעים הנוראיים של הרשתות היא מגוחכת: אם סופר מסוים מעוניין לקבל תמורת ספריו תמורה גבוהה יותר, הרי שאין דבר המונע ממנו לתמחר אותם במו"מ מול המוציא לאור כראות עיניו. הרי אם זה אכן היה המקרה, מדוע החוק אינו מאפשר לכל סופר לבחור האם להצטרף ל"הגנה" הזו או לוותר עליה? טיעון נוסף שנשמע הוא קיומו של דואפול בתחום רשתות השיווק, המורכב מסטימצקי וצומת ספרים. הבעיה היא שבמקרה הזה, נראה שמישהו כאן התבלבל: הבעיה בדואופול מתרחשת כשחברי הדואופול מעדיפים שלא להתחרות בכדי לשמור על רמת מחירים גבוהה. במקרה שלנו, הבעייתיות בכלל לא רלוונטית, שהרי התלונות הן שחברי הדואופול מתחרים בצורה אגרסיבית מדי וגורמים לירידת מחירים המיטיבה עם הצרכן. בנוסף, טרם כניסת "צומת ספרים" לשוק, וכשסטימצקי מהווה מונופול הגובה מחירים גבוהים, לא הפריע הדבר לאיש ולא הועבר שום חוק להגבלת כוחו של המונופול הרשע. הכיצד ייתכן שדווקא כעת, כשהתחרות בשיאה והמחירים אטרקטיביים מאי פעם, בוחר המחוקק, לבקשת הסופרים, להתערב בנעשה בשוק?

ההסבר אודות הריכוזיות ו"כשל השוק" בתחום הספרים הוא דוגמא להבנה מעוותת אודות המשמעות של "כשל שוק". הנימוק לקיומו של "כשל שוק" הוא שרירותי לחלוטין, כפי שמדגימה השרה לימור לבנת: "יש כאן כשל שוק. אנחנו לא יכולים לחיות במצב שבו סופר מקבל בגין ספר שהוא עובד עליו שלוש-ארבע שנים, בין 80 אגורות לשני שקלים על עותק. זה מצב בלתי אפשרי ובלתי נסבל, ולכן צריך לתקן אותו". השרה לבנת שוגה בנסיונה לקבוע שהתגמול המקבל סופר בעבור יצירתו הוא בלתי ראוי, וכל זאת באופן שרירותי לחלוטין, כי כך נראה לה. ואם תקבע השרה, באמצעות הטלת קוביה, שהתגמול הראוי לכל סופר הוא 10 שקלים לספר, אך אותו סופר יראה את מכירותיו צונחות בצורה דרמטית, האם תצא הוראת שעת חירום התחייב כל אדם לרכוש לפחות 3 ספרים בחודש כדי להבטיח את פרנסתם של הסופרים?

צור שיזף פירסם לאחרונה כי הוא הורה לחברת ההוצאה לאור שלו שלא להכניס את ספריו למבצעי הרשתות. צעד זה, כמובן, לגיטימי לחלוטין, אך אם הוא נעשה בכזו קלות, לשם מה יש צורך בחוק מיוחד? הרי כבר כיום יכול כל סופר לנהוג בצורה דומה. לבסוף, השיקול המגוחך ביותר כנגד המבצעים הוא שהקוראים "מקבלים עוד ספרים שכלל לא רצו לרכוש.".  ממש מסכנים הצרכנים, הנאלצים, בעל כורכם, לקבל באותו מחיר עוד כמה ספרים במתנה וחלקם אף נאלצים לסחוב אותם עד לביתם. מזל שיש לנו מחוקק שיכול לתקן את העיוות. שיזף אף מוסיף טיעון מבריק נוסף לנקודת מבטו: "הסופרים אמרו מספיק - יש פה 2 רשתות שמתקוטטות ביניהם ומחזיקות 80% מהשוק. הן עושות את המבצעים לא לטובת הקורא, אלא כדי למכור כמה שיותר ספרים". נראה כי שיזף איננו מבין כיצד כלכלה ועסקים עובדים: הרווח, הוא אכן הדבר הראשון שעומד לנגד עיניהם של בעלי העסקים, אך בכדי שיוכלו להרוויח הם צריכים למשוך לקוחות, ובכדי למשוך לקוחות יש לספק להם שירות איכותי ומוצר זול. המחירים הנמוכים מהווים מפגש אינטרסים בין הצרכן לספק השירות: הצרכן נהנה ממחירים נמוכים, בעוד שבעל העסק נהנה מכמות גדולה מאוד של צרכנים הרוכשים ממנו מוצרים.

התוצאה של "חוק הסופרים", במידה ויעבור בכנסת וייאכף, די ברורה: הסופרים הצעירים, אשר לא יוכלו למכור את יצירותיהם במחירים נמוכים, יעמדו בפני שוקת שבורה – לא מכיוון שלא יזכו להרוויח הון רב בתמורה לספרים שלהם, אלא כי יאבדו כל תקווה להפוך ולהיות אחד מהסופרים המפורסמים והפופולריים בשוק. כמובן שהדבר יוביל סופרים רבים לוותר על המקצוע, והדבר יוביל לירידה במגוון הכותרים המוצאים בכל שנה לאור ובסך ההוצאה הצרכנית על הספרים.  הגרוע מכל הוא, כמובן, שהפוליטיקאים לא יבינו שההתערבות שלהם היא שגרמה להתדרדרות במצב הספרות וימצאו גורם אחר להאשים – בין אם אלה המוציאים לאור, הרשתות, השוק החופשי או כל דבר אחר. הנתונים העגומים יובילו את הסופרים לזעוק אודות ההתדרדרות בשוק הספרים המקומי, ואלה יאלצו את הממשלה להקים קרן שתספק לסופרים, באופן שרירותי כלשהו, תמיכה כספית כדי לעודד אותם ליצור, וכל זאת על חשבון משלם המסים. המוזיקאים, העיתונאים וקבוצות לחץ נוספות ישתמשו בתקדים על מנת לדרוש מהממשלה להתערב גם לטובתם. פעם, אמר פוליטיקאי רוסי ברגע של כנות על עצמו וחבריו: "רצינו שייצא טוב, אבל יצא כרגיל". הנה עוד דוגמא אחת לאוסף.

ארץ זבת חלב ודבש

ביקורת לא מעטה הועברה מעל דפי הבלוג על ה"צדק החברתי" של ועדת טרכטנברג. הביקורת הקיפה תחומים רבים: החל מתחום הדיור, בו הוצע על ידי הועדה לאפשר לשר השיכון להמשיך ולחלק דירות בהנחה לציבור המקורבים שלו, דרך חוק חינוך חובה "חינם" מגיל 3, שבו המדינה סוגרת אלפי עסקים קטנים, מטילה את נטל התשלום על כלל ציבור משלם המסים ויוצרת צניחה באיכות הגנים, ועד להצעה להעלאת מס החברות, אשר מובילה, באופן מיידי, להעלאת יוקר המחיה עקב גלגול עלויות המס על הלקוח. למרות הביקורת הנוקבת, אחת ההצעות המבורכות של הועדה כללה הקטנה ואף ביטול של המכסים המוטלים על ידי מדינת ישראל בתחום היבוא, אשר גורמים להעלאה ישירה של יוקר המחיה בעבור כלל הצרכנים במדינה.

התועלת לציבור הנובעת מביטול המכסים נראית ברורה וישירה: ככל שמדינת ישראל תקטין את נטל המס על היבואנים, יזכה ציבור הצרכנים לרווח בשני היבטים: ראשית, בתחומים בהם מתקיים יבוא נכון להיום, הורדת המכס תביא לירידת מחירים והוזלת העלות לצרכן. שנית, הורדת המכסים תאפשר יבוא של מוצרים שטרם יובאו, עקב העובדה שנטל המס העלה את מחירם לרמה שאינה תחרותית בהשוואה ליצרנים המקומיים. 

כדוגמא מייצגת, ניתן להציג את שוק הדבש. השורה התחתונה היא שכיום, קילוגרם דבש נמכר בארה"ב במחיר של כ16 ₪ לקילו בעוד שבישראל מחירו הוא כ40 ₪ לקילו. בשוק חופשי לחלוטין, היינו מצפים מיבואנים לנצל את פערי המחירים העצומים, לייבא דבש לישראל ולמוכרו במחירים נמוכים יותר מהמחירים כיום. בפועל, הדבר אינו מתאפשר כיוון שמדינת ישראל מטילה מס של 255% על יבוא דבש. אין שום כדאיות ביבוא דבש, שכן המס הגבוה, המוטל, כמובן, אך ורק על היבואנים ולא על היצרנים המקומיים, אינו מאפשר ליבואן כזה להתחרות ביצרן המקומי.

הנזק לכל צרכן ברור: על כל קילו דבש שאנו צורכים – בין אם ישירות באמצעות רכישה, ובין אם בעקיפין כחלק ממוצרי הצריכה האחרים שלנו, אנו משלמים כ20 שקלים מיותרים. הטלת המכס מעלה בצורה ישירה את מחיר הדבש לצרכן, ומחמירה את בעיית יוקר המחיה. למעשה, גם התועלת האפשרית מהטלת המכס- הכנסות לקופת מדינה, אינה מתקיימת כאן, שכן המס כל כך גבוה ששום יבוא לא יכול להתבצע בתעריפים אלה.

לצד ענף הדבש, אשר נתח השוק שלו קטן ושולי, קיים ,תחום נרחב הרבה יותר אשר סובל מתחלואות דומות: ענף החלב. בענף החלב, ישנם מוצרים רבים עליהם מוטל איסור יבוא, ועל מוצרים אחרים ישנו מס יבוא גבוה, אשר הופך את היבוא לבלתי משתלם. התוצאה הישירה של המגבלות הללו מורגשת בכל קניה: לדוגמא, המגבלות האמורות מונעות מיזמים לייבא מגרמניה קוטג', אשר נמכר שם בפחות מ3 ש"ח ליחידה. היוקר מורגש במוצרים נוספים: חלב, גבינות וכל מזון המיוצר, ברובו, באמצעות חלב. התוצאה היא שוק מקומי לא תחרותי, אשר, בין היתר, איפשר לתנובה והמחלבות הנוספות להעלות משמעותית את מחיר הקוטג'. הסיבה ליכולתן של החברות הללו להעלות את המחיר היא ברורה – היעדר התחרות ומגבלות היבוא מונעות מיזמים לייבא מוצר מתחרה זול יותר מחו"ל. בשוק חופשי, המנגנון המונע מחברות להעלות את מחירי המוצרים והשירותים כרצונן הוא הידיעה שישנן חברות מתחרות אשר יספקו את אותו מוצר במחיר זול יותר. מגבלות היבוא הן מנגנון ההגנה על המחלבות: הללו יודעות שהמדינה תספק להן הגנה מפני תחרות מחו"ל.

דוגמא נוספת אשר עלתה לסדר היום הציבורי לאחרונה היא ענף הטונה. בישראל, נכון להיום, אין דיג של דגי טונה. משכך, כלל שימורי הטונה הנמכרים בארץ מורכבים מקופסאות שימורים "מוכנות", ויצרנים מקומיים, אשר קונים בנפרד דגי טונה ואורזים אותם בארץ. כיום, ישנו מס יבוא על שימורי טונה, ולכן יצרנים מקומיים מצליחים לייבא דגי טונה, לארוז אותם, ולמכור אותם במחיר נמוך יותר ממחירי השימורים המוכנים.

כצרכן וכאזרח, ציפיתי למצוא הסכמה עם רבים מהמוחים בנוגע לנקודה זו, אשר פוגעת יותר מכל בעשירונים הנמוכים, המוציאים אחוז גבוה במיוחד מהכנסתם הפנויה על מזון וסובלים יותר מכל מידה הקלה של המדינה על ההדק: ירי מכסים לכל הכיוונים.  עם זאת, דווקא עופר עיני ושלי יחימוביץ, מהלוחמים הגדולים למען זכויות ה"חלשים", הביעו התנגדות חריפה להמלצות בנוגע להורדת המכס. 

הטיעונים של הגברת יחימוביץ' ומר עיני, מתמקדים, כמובן, בחשש מתוצאותיו של פתיחת השוק לתחרות – פיטורי עובדים וסגירה של תעשיות. לדברי יחימוביץ: "התעשיינים שעושים תעשיית אמת ולא כלכלה ספקולטיבית והעובדים במפעלים אינן ציבור? הכל זה צרכנות? אז הצרכן יקנה טונה בשקל פחות, אבל פיטורי עובדים יפגעו יותר בחברה". עייני הוסיף: "זוהי פגיעה אנושה בפרנסתם של עובדים מוחלשים ממילא מהפריפריה, שנזקה גדול לאין-שיעור מהתועלת בדמות הפחתה של כמה עשרות אגורות במחיר המוצר, אם בכלל".

הטיעונים של יחימוביץ' ועיני הגיוניים בהיבט של סיבה ותוצאה, אך התבססות על מבחנים אלה להטלת מכסים מובילה למסקנות מגוחכות ומופרכות: האם ראוי שנכפיל את המס על יבוא מכוניות כדי לעורר את תעשיית הרכב הישראלית? האם כדאי להטיל מס של 400% על יבוא של סמארטפונים כדי להצמיח בישראל תעשיה בתחום? האם ראוי שנטיל מס מיוחד על יבוא טלוויזיות שלמות ומורכבות, בכדי שתקום תעשיה שלמה התייבא חלקי טלוויזיות ותרכיב אותן במפעלים מקומיים?  אולי בכלל כדאי שנדחה את הסיוע של האמריקאים החצופים, אשר, באמתלה של סיוע ביטחוני, מעניקים לנו כלי נשק מתקדמים ובכך מונעים מאיתנו לייצר אותם באופן עצמאי.

גם שאר הציטוטים של עיני מדגימים את חוסר ההבנה ממנה הוא סובל: "הממשלה מנצלת באופן ציני את הזעקה שעלתה במחאה החברתית להוזלת מחירים, כדי להגשים את החלומות מבית אגף התקציבים של שוק חופשי בלתי מרוסן שבו שולטת תחרות בלתי מבוקרת".  עיני, שאגב, מרוויח כ35 אלף ₪ בחודש, אולי שוכח שהמחאה קמה על יוקר המחיה בישראל, שנובע, בראש ובראשונה עקב היעדרות תחרות בלתי מבוקרת, אשר מביאה להוזלת מחירים. המכס המוטל על יבואני הטונה הוא מס המוטל ישירות על הצרכן הפשוט של המוצר, וגורם לכך שכולנו סובלים ממחירים גבוהים יותר בכל אותם תחומים: דבש, טונה, חלב, ירקות וכו'.

עיני ממשיך: "מדובר באבסורד של ממש. מחיר הטונה בארץ נמוך בהשוואה לממוצע העולמי. יש 5 מפעלים בענף שכולם מייצרים באזורי פריפריה ומעסיקים כ-600 עובדים. עוד 1,600 עובדים מועסקים בעקיפין בייצור קופסאות, שמן וכדומה". האם זה האבסורד, או עצם העובדה שהטלת המכס יוצרת שוק שלם של עובדים שאינם מועסקים באופן פרודוקטיבי ונמנעת העסקתם בתחומים חלופיים? האם איננו חיים את סיפורו של צ'רלי צ'אפלין בסרט "הנער", שבו אחד הנערים ניפץ חלונות בכדי שלצ'אפלין תהיה פרנסה? לפי התיאוריה של עופר עיני, הממשלה צריכה לעודד שוק של זורקי אבנים וזגגים, שכן הפסקת התרגיל הזה תיצור אבטלה ותפגע בעובדים. נכון שבמבט נקודתי, העובדים הללו אינם עובדים לחינם, שכן הם אורזים דגי טונה בקופסאות, אך בראיה המערכתית, עבודתם חסרת תועלת למשק, שכן ניתן לקבל את אותו מוצר ארוז במחיר זה בלא הצורך להשתמש במשאב העבודה של המועסקים בתחום.

הטיעון של עיני ויחימוביץ, לפיה פתיחת השוק ליבוא תיצור אבטלה, הוא, כמובן, מופרך לחלוטין כאשר מתבוננים בטווח הארוך. לידיעת הנכבדים, הנמלים (בהם, אגב, מועסקים חבריו של עופר עיני, באמצעות ועד עובדים שדאג לכך שנתב ירוויח 80 אלף ₪ בחודש, ומנהל מוזיאון שאינו קיים ירוויח 60 אלף ₪ בחודש) מלאים בסחורה מיובאת: החל ממכוניות, דרך מוצרי חשמל ועד לבגדים. עם זאת, נתוני הממשלה מדווחים על אבטלה נמוכה יותר מ6%, שהיא נמוכה יותר מכל מדינות מערב אירופה וארה"ב. אם אכן כל אותו יבוא נורא יוצר אבטלה – אז היכן כל המובטלים?!? אם עיני היה צודק – האם לא היינו אמורים לשמוע על עשרות אלפי המפוטרים ב"מדינה שנוטשת את עובדיה בשטח ההפקר של התחרות החופשית"? הכיצד ייתכן הדבר?

אז נכון שבטווח הקצר, ייתכן ופתיחת השוק ליבוא יגרום לפיטורי עובדים, וייתכן אף שתעשיות שלמות יימחקו לעד בישראל. אז מה? האם אנו סובלים מכך שאין יצור של טלוויזיות מקומיות? האם אנו סובלים מכך שאין יצרן טלפונים סלולריים ישראלי? האם מדינת ישראל צריכה לייצר את כל מוצרי הצריכה של אזרחיה? מדינות שונות מאופיינות בתכונות שונות, ולפיכך לכל מדינה יש יתרונות תחרותיים בתחומים אחרים, ובדיוק כפי שאינני מגדל ביצים באופן עצמאי אלא רוכש אותם, כך גם מדינת ישראל צריכה להתמקד בתחומי יצור בהם יש לה יתרונות וליהנות מהמחירים הזולים בהם ניתן לייבא מוצרים בהם יש למדינות אחרות יתרון.

כמובן שזו לא הפעם הראשונה שבה לוגיקה דומה פוגעת בכולנו. כבר בדיון על מכסי המלט, אשר הפכו את מפעל "נשר" המקומי למונופול, הבהירה לנו חברת הכנסת יחימוביץ היכן היא עומדת: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- ‎20 אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן" וקינחה ב"לנוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעיניי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר". כלומר, המסקנה היא שעדיף שכל הציבור ישלם יותר בעבור דירות חדשות, ובעקבות כך יתמודד גם עם עליה במחירי הדירות הקיימות ולו רק כדי כדי למנוע סגירת מפעל.

כמובן שהמצב בתחום הטונה דומה מאוד. פתיחת שימורי הטונה לתחרות חופשית אמנם עלולה להביא לפיטוריהם של העובדים הללו, אך היא תאפשר להם להתפנות ולעסוק בתחומים בהם הפרודוקטיביות שלהם רבה יותר, ובכך לתרום יותר לעצמם ולמשק. הותרת מכסי המגן על כנם אמנם מונעת את פיטוריהם בטווח הקצר, אך מותירה אותם במשרה בהם התרומה שלהם למשק נמוכה, ומונעת מהם לפתח כישורים בתחומים פרודוקטיביים יותר בכדי לשפר את כושר ההשתכרות שלהם.

ההתנגדות של ההסתדרות לפתיחת השוק ליבוא היא התנגדות אינטרסנטית: ההסתדרות מתבססת על בסיס  רחב מאוד של עובדים "חלשים", המהווים חלק משמעותי מכוח העבודה בישראל, ומנצלת אותם ככלי מיקוח על מנת להגן על המונופולים הגדולים והבזבזניים שלה: ועד חברת החשמל, ועד הנמלים, ועד רכבת ישראל וכדומה.  כשההסתדרות מאגדת כמות כה גדולה של עובדים, היד האוחזת בשאלטר השביתה מאיימת יותר ומקשה על המדינה להיפטר מהמונופולים הללו אשר עושקים את כספי הציבור בחוסר יעילותם. משכך, חייב עופר עיני לשמור על כמות גדולה מאוד של עובדים "חלשים" במשק, בכדי שיוכל לטעון אח"כ שהוא הגיבור המציל אותם מידיהם של המעסיקים תאבי הבצע. 

ההסתדרות משיגה מטרה נעלה זו במספר דרכים:

-          מניעת היבוא יוצרת מגזרים של עובדים שאינם פרודוקטיביים למשק, ומונעת מעובדים אלה לרכוש מקצוע חלופי בעל פוטנציאל קידום כלכלי.

-          מכסי המגן עליהם מגינה ההסתדרות בחירוף נפש, יוצרים מחירים גבוהים יותר לצרכן. אותם עובדים "חלשים", אשר מוציאים אחוז ניכר מהכנסתם על צריכה של מוצרי בסיס הם הסובלים העיקריים מכך.

-          קביעת מגבלות חוקיות על המעסיקים באמצעות איסור פיטורין, מתן קביעות, והטלת חובה לתשלומים נוספים על המעסיקים משפרת קבוצה קטנה של ועדים הנהנים מחסינות, ולצד זאת יוצרת שוק של עובדי קבלן שאינם זוכים ליהנות מפריבילגיות אלה.

היום, כשהמדינה עושה צעד בכיוון הנכון ומבקשת להפסיק את העיוות הזה, מתנגדים הסוציאליסטים לצעדים אלה באמתלה של שמירה על זכויות העובדים. ייתכן והם באמת ובתמים חוששים מכך שעובדים אלה יאבדו את משרתם ולא יוכלו להתפרנס. עם זאת, אין ספק שהם חוששים הרבה יותר מכך שאותם עובדים יתעוררו ויגלו  שההסתדרות משתמשת בהם ככלי משחק להשגת מטרותיה הפוליטיות, ולשימור כוחם של הועדים הגדולים והמסואבים. כל זאת מתבצע על חשבון אותם עובדים אשר אינם סמוכים על שולחנה של ההסתדרות, וסופגים את עלויות המכסים, הפוגעים בחומרה ברמת חייהם ובכוח הקניה של כספם. בינתיים, את החשבון מגישים לנו בכל ביקור במכולת וההפסד כולו שלנו.