שבת עובדים גם יחד

בחופשת הקיץ לפני 10 שנים, בגיל 17, החלטתי לחפש עבודה. כבר בתחילת החופש, כאשר הזדמן לי להגיע לאחד מהסופר-מרקטים הקרובים לביתי, שאלתי את מנהל הסניף אם הוא מעוניין להעסיק אותי וכך, בתוך 10 דקות, הפכתי לעובד מן המניין. את השכר עבור העסקתי לא קיבלתי ישירות מהמעסיק, אלא דרך חברת כוח אדם. פרט לצורך לכתת רגלי למשרדים של חברת כוח האדם, פעולה אותה עשיתי בשמחה רבה, לא חשתי הבדל לעומת עמיתי לעבודה. ממש עובד קבלן מאושר. כיוון שמדובר היה בעבודה בשכר מינימום (17.58 ש"ח, דאז) לתקופה מוגבלת וללא אפשרויות קידום, השאלה מדוע בחר מנהל החנות להעסיק אותי בעקיפין לא עניינה אותי.

המצב המשיך עד שבאחד הביקורים שלי במשרדי חברת כוח האדם, שאלתי, מתוך סקרנות, מהי עמלת התיווך שלהם – כלומר, מה גובה התשלום אותו הם מקבלים מהמעסיק שלי. התשובה של הפקידה היממה אותי: חברת כוח האדם קיבלה 26 ₪ בשעה תמורת "העסקתי". ההלם נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית כל, כיצד ייתכן שחברת כוח האדם הרוויחה כל כך הרבה כסף כאשר היא לא סיפקה, כביכול, שום שירות חיוני למעסיק, שכן אפילו את העבודה מצאתי בכוחות עצמי. שנית, כיצד ייתכן שהמעסיק העדיף לשלם תוספת כל כך משמעותית בכדי להעסיק אותי דרך חברת כוח האדם, בעוד שבוודאי היה באפשרותו לשלם לי ישירות שכר נמוך יותר. היכן ההיגיון מצד המעסיק לשלם למתווך תוספת של 50% לשכרי על שירות ריק מתוכן?

כדי לנסות ולהבין את הסיבות לתופעה זו, כדאי להסתכל דווקא מנקודת המבט של המעסיק. ראשית כל, כל מעסיק מנסה לבצע הערכה בנוגע למידת התועלת אותה יוכל להפיק מהעובד החדש ולשקול, מנגד, את עלות ההעסקה. לדוגמא, אם בעל חנות בגדים שוקל אם להעסיק עובדת נוספת, הוא ינסה לשקול את תוספת הרווח של העסק שלו למול מחיר העסקתה של עובדת נוספת. חשוב להבין, שבעל העסק אדיש לחלוטין בנוגע לשאלה כיצד ישלם למוכרת החדשה שלו - בין אם מדובר בשכר, פנסיה, קרן השתלמות, קופת גמל, דמי הבראה וכו'. השאלה היחידה היא: האם התועלת הנוספת מהעסקת העובדת, גבוהה יותר מעלות העסקתה.

נקודה רלוונטית נוספת בעבור המעביד, היא מצבו לאחר העסקת העובדת. ככל שבעל עסק מאמין שלא יוכל להתאים את אופי עבודתה בהתאם לצרכי העסק או אפילו לפטרה, בין אם בגלל האטה במכירות, ובין אם בגלל חוסר יעילותה של העובדת, כך הוא יירתע מלהעסיקה מלכתחילה.

בהיבט זה, ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוקים ותקנות מגוונים, אשר פוגעים אנושות במידת הגמישות של בעל העסק:

- תשלום פיצויי פיטורין

- מתן קביעות

- מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורין

- זכותו של עובד להתפטר כדין מפוטר במידה ובעל העסק מבצע שינוי בתפקידו

- זכותו של עובד לשימוע לפני פיטורין

- יכולתו של עובד לתבוע את מעסיקו על פיטורין שאינם כדין

- איסור פיטורי עובד חולה, בשירות מילואים או בהריון

וזכויות נוספות בסגנון זה.

האבסורד הוא, שדווקא הרצון להגן על העובד מפני "המעסיקים תאבי הבצע", מביא למעשה לתוצאה ההפוכה: המעסיקים נמנעים מלהעסיק עובדים חדשים "מן המניין", מתוך חשש שבמידה וירצו לוותר על שירותיהם של אותם עובדים, יתקשו לעשות כן, או, לחילופין, יעמדו בפני הוצאה כספית נוספת. מכאן, שאותם מעסיקים, אשר נזקקים לכוח אדם המדובר, משתמשים בשרותי "קבלני כוח אדם", אשר גובים פרמיה בעבור הגמישות בה המעסיק חפץ.

חלק גדול מאותן "הגנות", נוצרו מתוך נסיון להגן דווקא על העובדים ה"חלשים" ביותר בשוק העבודה, אך בפועל, עובדים אלה הם הנפגעים העיקריים מההשלכות של החוקים האמורים. בעוד שעובד "בכיר", נהנה מכוח מיקוח רב יותר מול המעסיק, ולפיכך יכול לדרוש זכויות אלה, הרי העובדים ה"חלשים" נמצאים בעמדת מיקוח חלשה יותר, ונאלצים להפסיד את הסכום אותו משלם המעסיק לקבלן. אם נתבונן בדוגמא מלפני 10 שנים, ניתן לראות בקלות כיצד נפגעתי: אלמלא חוקי המגן, המעסיק יכל להעסיק אותי ישירות בשכר גבוה יותר, במקום להעביר את ההפרש לטובת חברת כוח האדם.

בשלב זה, יטענו רבים ש"ביטול הגנות אלה יאפשר למעסיקים לעשוק את העובדים שלהם", אך טיעון זה לא מחזיק מים. ראשית כל, אין זה ראוי בעיני לראות חוזה הנחתם מרצון חופשי ובלא כפיה כניצול. אילו מעסיק כלשהו, היה מנצל את עובדיו ומשלם להם שכר הנמוך מהשכר הראוי שלהם, הרי עובדים אלה היו מתפטרים ועוברים לעבוד אצל מעסיק אחר אשר מסכים לשלם להם שכר ראוי. כיוון שרוב עובדי הקבלן אינם נוקטים בצעד זה, ניתן להסיק שהתפוקה שלהם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר, ולפיכך השכר שלהם "הוגן" או מייצג את תפוקת עבודתם. 

"הוכחה" נוספת לטענה זו ניתן למצוא בשוק ההייטק, הרווי ב"עובדי קבלן". בשוק זה, מנצלים מעסיקים מסויימים את הגמישות האפשרית בהעסקת עובדים דרך חברות קבלן, ועם זאת מעטים יוכלו לטעון שמעסיקים אלה "מנצלים" את העובדים הללו. כיצד, אם כך, ניתן להסביר את העובדה שעובדי הקבלן בחברת אינטל או מייקרוסופט לא מקבלים שכר מינימום ו"נעשקים"? האם עמיר פרץ הצליח להתברג לתפקיד סמנכ"ל כוח האדם באחת מחברות אלה והחליט לשלם לעובדים אלה שכר גבוה מתוך טוב ליבו?

התשובה היא, כמובן, שחברות אלה נאלצות לשלם שכר גבוה לעובדי הקבלן הללו, כיוון שיש תחרות על עובדים אלה וכיוון שהתפוקה אותה הם מספקים למעביד מצדיקה את השכר הגבוה אותו הם דורשים. אם חברה מסויימת תחליט לשלם שכר מינימום לעובדים האמורים, הם יעזבו ויעברו לעבוד בחברה אחרת, אשר מוכנה לשלם להם שכר ראוי. 

טיעונים רבים נגד תופעת עובדי הקבלן מתייחסים לכך ש"העובדים הללו נמצאים בחשש מתמיד מפני פיטורין" ומכאן משתמע שמתן קביעות במקום העבודה הוא מצב רצוי. עם זאת, מצב בו עובד, בין אם הוא עובד קבלן או עובד המועסק ישירות, חושש מפני פיטורין הוא המצב הסטנדרטי בכל מקומות העבודה הפרטיים בשוק. ההשלכות של עובד המוגן מפני פיטורין, דומות לנזקיו של מונופול מנקודת מבטו של הצרכן: הנזק העיקרי בקיומו של מונופול הוא העובדה שאותו מונופול עלול להוריד את רמת השרות בעוד שלצרכן אין אלטרנטיבה אחרת והוא נאלץ להשתמש בשרותיו של אותו מונופול. במקרה שלנו, הרי שלעובד המוגן מפני פיטורין אין מוטיבציה מיוחדת להשקיע את כל מרצו בעבודה, שכן גם אם לא יתאמץ - למעסיקו אין כל סנקציה אותה הוא יכול להפעיל כלפיו. תופעה זו יוצרת חוסר יעילות, ואבטלה סמויה. במקרה של עובדים במגזר הציבורי, הדבר יוצר בזבוז רב של כספי ציבור. בדומה לכך, מעסיקים במגזר הפרטי, אשר אינם יכולים לפטר עובדים מבלי לקבל את אישורו של הועד, אינם מסוגלים להוציא מהמערכת עובדים גרועים, להתייעל, ולהוזיל את המחיר לצרכן.

אספקט נוסף של החשש מפיטורין נובע מדאגתם של אותם עובדים שלא יהיה באפשרותם למצוא עבודה חלופית. למרות שטענה זו תקפה בנוגע לעובדים מסויימים, הרי שנכונותה אינה נובעת מהעסקתם של אותם עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, אלא מטיב כישוריהם. עובדים קבלן רבים, המועסקים בשוק ההיטק, יחששו במידה מועטה יותר מפני פיטורין, שכן כישוריהם יאפשרו להם למצוא עבודה חלופית. מכאן, שהחשש של עובדים אלה מפני פיטורין, אינו נובע מאופן העסקתם, אלא מהעובדה שמדובר בעובדים בעלי מגוון מצומצם של כישורים. הרי גם מנקה, המועסקת באופן ישיר ולא באמצעות קבלן כוח אדם, חוששת מפני פיטורין והשלכותיהם באותה המידה בדיוק. כמובן שלחוקי ההעסקה יש אשמה רבה בקושי למצוא עבודה חלופית: ככל שישנם חוקי נרחבים יותר המתיימרים להגן על העובד, כך עולה חששו של המעסיק מפני העסקת עובדים חדשים, ולו לתקופת נסיון.

הרעיון שבו ניתן, באמצעות חוקים ותקנות, לשפר את מצבו של "העובד הפשוט" בהתעלם משווי המשקל בשוק הוא רעיון מגוחך. אם אכן היה זה המצב, אזי מדוע שלא נמשיך ונקבע עוד חוקים בסגנון דומה:

- נעלה את שכר המינימום ל40 ש"ח.

- נקבע שניתן לפטר עובד רק בהתראה מראש של 3 חודשים

- נקבע שההפרשה לקרן הפנסיה מצד המעסיק תהיה בגובה כפול מהנהוג היום

- נקבע שכל עובד יקבל קביעות במקום העבודה לאחר חצי שנת עבודה

וכדומה.

ניתן לראות בקלות שכל חוקי המגן הללו אינם עוזרים לעובדים, ויותר מכל - פוגעים בצורה המהותית ביותר באותם עובדים "חלשים", אשר למענם חוקקו חוקים אלה. הנסיון להטיל מגבלות או לכפות שכר העולה על השכר ה"הוגן" בשוק יוביל לנסיונות לעקוף את המגבלות הללו מחד, וחוסר נכונות להעסיק עובדים מאידך - פעולה אשר מגדילה את היקף האבטלה בשוק.

בפועל, אי אפשר להגדיל, באורח פלא, את השכר של כל העובדים במשק - בין אם באמצעות העלאה ישירה של גובה שכר המינימום, ובין אם באמצעות קביעת מגבלות האמורות להיטיב עם העובדים ולהגביל את המעסיקים. עובדים, אשר מרוויחים את שכר המינימום במשק, הם עובדים שתפוקתם ותרומתם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר. ככל שינסה המחוקק או ההסתדרות לכפות על מעסיקים תנאים דרקוניים בנוגע למועסקים שלהם, כך הם ינסו לעקוף תקנות אלה, ובאם ייכשלו הם פשוט לא יעסיקו את העובדים הללו. זה נכון במקרה בו יוחלט להכפיל את שכר המינימום, וזה נכון גם כאן.

ההסתדרות, אשר הצמיחה, באמצעות ועדי העובדים שלה, עובדים עם קביעות בלתי מוגבלת, מנעה ממעסיקים לפטר עובדים חסרי תועלת, והקשתה עליהם לבצע שינויים חיוניים במצבת כוח האדם, היא שהצמיחה את ענף עובדי הקבלן, ומחאתה כנגד התופעה היא בגדר "הרצחת וגם ירשת". באותה מידה, היא יכלה לדרוש מהמדינה להכפיל את שכר המינימום, ואח"כ לשבות על כך שהמדינה והמעסיקים תאבי הבצע, נאלצו לפטר עובדים רבים בעקבות השינוי. בהסתדרות מנסים להלל את זכות השביתה בתואנה שמדובר בזכות יסוד מוסרית - כמו חופש הדיבור, חופש העיסוק, הזכות לקנין, והשוויון בפני החוק. המצב בפועל הוא שהזכות לשבות היא אמצעי סחיטה של ארגוני העובדים כלפי ממשלת ישראל ומשלם המסים. אם אכן היה הדבר נכון, סביר להניח שהיינו רואים שביתות נפוצות גם בשוק הפרטי, אך הדבר נדיר מאוד. הסיבה היא שבשוק הפרטי, מעביד המתמודד עם עובדים שובתים יכול להחליפם, ובנוסף עובדים השובתים לעתים תכופות פוגעים בהצלחת העסק, מובילים לקריסתו, ומשאירים עצמם מובטלים. לכן, עובדים בשוק הפרטי אינם יכולים לדרוש מהמעסיק דרישות בלתי סבירות, אפילו אם הם מאוגדים, שכן היענות לדרישות אלה יביאו לקריסת העסק וחשש זה מאזן את דרישותיהם. מצד שני, ועדי העובדים בשוק הממשלתי, יכולים להרשות לעצמם לסחוט את משלם המסים לאור העובדה שלמונופולים הממשלתיים אין תחליף, ו"לא ניתן לאפשר להם לקרוס". בנוסף, בשונה מבעל עסק פרטי, אשר מוציא את הכסף מכיסו, הממשלה, בכניעתה לדרישות הועד, מוציאה את הכסף מכיסו של משלם המסים. דבר זה מתמרץ את הממשלה להיענות לדרישות אלה, גם אם הן מוגזמות, מתוך רצון לשמור על שקט תעשייתי.

שוק עובדי הקבלן מכיל, לעתים, קבלנים הפוגעים בעובדיהם בכך שאינם משלמים להם זכויותיהם בהתאם לחוק, או בהתאם לחוזה ההעסקה שלהם. זוהי תופעה מגונה, אשר הטיפול בה חייב להתבצע באמצעות אכיפה מוגברת ועונשים חמורים - הן באמצעות קנסות כספיים והן באמצעות מאסר. 

מצד שני, בכדי לעודד מעסיקים להעסיק עובדים בשכר גבוה יותר, יש לאפשר לאותם מעסיקים גמישות תעסוקתית. התערבות ממשלתית, ונסיון לשפר את מצבם של העובדים באמצעות חקיקה המנוגדת לדרישות השוק, תביא, ברוב המקרים, לנזק רב יותר בהשוואה למצב המקורי אותו הייתה כוונה לתקן. הכסף המגיע לכיסם של קבלני כוח האדם הוא כסף "מבוזבז", שאינו אלא עמלת תיווך. אלמלא המגבלות על המעסיקים, סכום זה יכול היה להגיע לכיסו של העובד באמצעות שכר גבוה יותר, שכן השאלה להיכן מועבר הכסף אינה מעניינת את המעסיק. בנוסף, גם בלא העלאת השכר, היה מגיע ההפרש לכיסו של המעסיק, מפחית את העלויות התפעוליות ובמצב של תחרות היה מאלץ אותו להוזיל את שירותיו ובכך להיטיב עם כלל האוכלוסיה. כדי לשפר את מצבם הכלכלי של העובדים, יש לאפשר להם חופש תעסוקתי וחוזי מול המעסיקים, ולשפר את רווחתם באמצעות הורדת נטל המס הישיר והעקיף החל על הכנסותם המוגבלת. רוצים להגביל בחוק את תופעת עובדי הקבלן? תתכוננו לעובדים שהתעסוקה היחידה שלהם היא להמתין בתור ללשכת האבטלה.