תנו להם קרדיט

בשעה טובה, פירסמה הועדה להגברת התחרותיות במשק את מסקנות הביניים של עבודתה. יש לציין, שבשונה מועדת טרכטנברג, מדובר בועדה שקמה זמן רב לפני תחילת מחאת האוהלים, ולכן יש לשער שמסקנותיה הן רציניות יותר, משמעותיות יותר, ואינן נוטות לפופוליזם הנועד "לרצות את ההמון". אין ספק שחלק נכבד מן ההצעות שבדו"ח הינן הצעות הגיוניות ומועילות. עם זאת רובן ככולן באות לתקן עיוותים קודמים הנגרמו למשק באמצעות רגולציה, מגבלות, ורשיונות, אשר חנקו את התחרות החופשית ותרמו חלק משמעותי להיווצרות גרעיני השליטה במשק.

הפתרונות, עליהם נעבור, נשמעים הגיוניים ברובם ויכולים לסייע בתיקון נקודתי של בעיות הריכוזיות, אך נראה שגרעין הבעיה, אשר הובילה את הכלכלה המקומית למצבה כיום, נותר בלא התייחסות ראויה.

נפתח בציטוט מרכזי, בעיני, מהדו"ח (ההדגשה – שלי):

" רמת התחרותיות במשק הישראלי מושפעת מקיום מספר מצומצם של קבוצות עסקיות גדולות שמעורבות במספר רב של פעילויות שונות במשק, על כן נוצר חשש לפגיעה בתחרות בענפי משק שונים ובמשק בכלל. לפי הספרות הכלכלית, כאשר אותם שחקנים מתחרים במספר ענפים שונים במקביל, ישאף כל אחד מהם למקסם את הרווח על פני כל הענפים בהם הוא פועל ולא בראיה של ענף בודד. חשש זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בקבוצות עסקיות המשלבות בתוכן גוף פיננסי, כמו בנק או קרן פנסיה, שחשוף לכלל הענפים במשק ולפיכך מהווה מקור למידע עסקי הן על מתחרים והן על לקוחות וספקים של חברות הקבוצה העסקית.

גופים פיננסיים אמונים על הקצאת משאבים שמרביתם שייכים לציבור, כאשר ההנחה היא כי בהינתן שוק חופשי ותחרותי הקצאת המשאבים תהיה יעילה ברמת המשק. תאגידים ריאליים, מצידם, מעוניינים להבטיח, כל אחד לעצמו, זמינות משאבים גדולה ככול הניתן. שילוב של תאגידים ריאליים ופיננסיים תחת אותה שליטה או החזקה, מעלה, בנוסף לפגיעה האפשרית בתחרות, גם חשש להקצאה לא יעילה של משאבים במשק כתוצאה מהאפשרות להיווצרות ניגודי עניינים בין הפעילות הריאלית לפיננסית."

בעיני, התיאור לעיל בהחלט מציג את אחד הגורמים העיקריים המונעים תחרות ומרכזים את כל המשאבים בידי גוף שליטה בודד:

ניקח, כדוגמא, את בעל השליטה "אורי", אשר שולט בבנק "הכספת", ובבעלותו רשת המרכולים "לא ממש חינם". כיוון שהמחירים ברשת המרכולים הינם גבוהים, והרווחים של אורי מעסקי המרכולים גבוהים, מחליט היזם "בני" לפתוח מרכול משלו. בני אמנם מנהל מוכשר מאוד, אך כדי לפתוח את המרכול דרושה השקעה כספית ראשונית. בני מחליט לסור לבנק "הכספת" ולבקש הלוואה עסקית. אורי, אשר מבין שבאמצעות מתן הלוואה ייאלץ להתמודד עם תחרות בתחום המרכולים, מסרב לבקשת ההלוואה, וכך נותר המרכול "לא ממש חינם" בלא תחרות, חופשי להעלות את מחירי המוצרים שהוא מוכר. ברור שכל עוד יסרב בנק "הכספת" להעניק הלוואות ליזמים בתחום המרכולים, יווצר חסם כניסה גבוה, שבו רק לגורמים בעלי הון עצמי משמעותי מתאפשרת הכניסה לשוק זה.

דוגמא פשוטה זו מדגימה לנו את הבעייתיות ואת ניגוד העניינים אשר מונע מבני מלקבל את כספי ההלוואה ולייצר תחרות אשר תיטיב עם כלל הציבור. נקודה זו היא שהביאה את אנשי הועדה להמליץ על איסור החזקה של "גופים פיננסיים" (=בנקים, לדוגמא) ו"תאגידים ריאליים" (=רשת מרכולים) במקביל. אין ספק שהגבלה ברוח זה יכולה להיטיב עם המשק, בכך ש"אורי" ייאלץ למכור את אחזקותיו בבנק, או ברשת המרכולים, וכך לא יווצר ניגוד עניינים.

עם זאת, מגבלה כזו יוצרת תחושה של "הדבקת טלאי". מדוע עלינו למנוע את זכותו של "אורי" להחזיק בכמה עסקים מצליחים במקביל? 

ההגיון אומר שצריך להיות מנגנון "חופשי" שישכנע את בנק "הכספת" לאשר את ההלוואה. ומהו אותו מנגנון? תחרות. במידה ובנק "הכספת" יודע שאם הוא יסרב לתת את ההלוואה, ישנם בנקים אחרים אשר יסכימו לתת את אותה הלוואה, מסקנתו תהיה שאי מתן ההלוואה לא תציל את רשת המרכולים שלו מפני תחרות, בעוד שהויתור על הלקוח הפוטנציאלי יפגע ברווחיות עסקי הבנקאות שלו. אם כן, מדוע ההיגיון הזה לא עובד בפועל? עקב היעדר תחרות בתחום הבנקאות. 

תחום הבנקאות, או בצורה מדויקת יותר, תחום האשראי הינו המנוע מאחורי שוק תחרותי. בכדי לקיים שוק תחרותי, חייבים לקום עסקים מתחרים. על מנת שעסקים מתחרים יוכלו לקום, הם זקוקים לאשראי זמין. כדי שעסקים יוכלו לקבל אשראי, המשק חייב להתבסס על מערכת בנקאית חופשית ותחרותית. לכן, אחד הגורמים העיקריים להיעדר התחרותיות היא היעדר תחרות בתחום הבנקאות. אין הכוונה כאן לתחרות על עמלת השורה, או על מספר פנקסי הצ'קים שכל לקוח זכאי לקבל בחינם. הכוונה היא לתחרות בין הבנקים כספקי אשראי לעסקים קטנים, שהם מנוע הצמיחה של המשק.

 אז מה הסיבה להיעדר תחרות בין הבנקים? רגולציה, רגולציה ושוב רגולציה. אם בעסקים רבים, עצם הבירוקרטיה מקשה על יצירת תחרות, הרי שבתחום הזה המצב חמור יותר: כל אדם הרוצה לפתוח בנק בישראל חייב לקבל אישור. אם כן, מדוע אין צורך באישור מיוחד בכדי לפתוח חנות מחשבים או חנות ספרים אבל יש צורך באישור מיוחד על מנת לפתוח בנק? כיוון שמערכת הפיקוח הפיננסית, הפועלת מטעם המדינה, קבעה מגבלות להתנהלות הבנקים ובכך הפכה עצמה לאחראית בעיני הציבור, ליציבותם, למרות שהבנקים הינם גוף פרטי לחלוטין.  הדבר משול לכך שהרגולטור חפר בור באמצע הכביש, ובמקום לסתום אותו – החליט לחסום את כל הרחוב.

בכדי שנוכל להבין את עולם הבנקאות, נתחיל מההתחלה. בנק הינו מתווך בכסף. תפקידו הוא לקשר בין אלו שיש ברשותם כסף לבין אנשים או גורמים הזקוקים לכסף לצורך מימוש מטרותיהם. ברגע שאדם מפקיד 1000 ש"ח בבנק, כספו אינו נשמר בכספת אלא עובר לידי הבנק, אשר רשאי לעשות בו כרצונו. בפרט, הבנק מלווה את הכסף האמור לגורמים אחרים, אשר מוכנים לשלם לבנק ריבית עבור השימוש בו. ההפרש בין הריבית שהבנק מקבל על ההלוואה לבין הריבית שהלקוח מקבל על הפיקדון שלו הוא פער התיווך בו מצויים רווחי הבנק.

על פניו, כאשר אני מפקיד כסף בבנק אשר לא מתחייב לשמור את הכסף בכספת, אני נמצא בסיכון. איזה סיכון? אם הבנק ייקח את 1000 השקלים שלי, ילווה אותם לחברת "מיידוף השקעות בע"מ", ויגלה שהחברה הזו פשטה את הרגל, לבנק לא יהיו המשאבים הדרושים בכדי לשלם את כל כספי הפיקדונות של לקוחותיו. אם הללו יבקשו לקבל את כספם – הבנק לא יוכל לעמוד בדרישה זו ויפשוט את הרגל. המדינה, מתוך דאגה לאזרחים פן יאבדו את כספם, החליטה להתערב בשיקולי הבנקים על מנת להקטין את הסיכון לפשיטת רגל. לדוגמא, המדינה קובעת  איזה חלק מ 1000 השקלים שהפקדתי חייב הבנק לשמור בכספת (אחוז זה, נקרא גם יחס הרזרבה של הבנק) . מגבלה זו מקטינה את גובה ההלוואות אותן יכול הבנק להעניק. על פניו, מדובר בהחלטה הגיונית: בכדי להגן על לקוחות הבנק ובעלי הפיקדונות, המדינה תפקח ותגביל את הבנקים על מנת שיתנהלו באחריות. 

בדיוק בנקודה הזו, שבה מחליטה המדינה להיטיב, באמצעות רגולציה, עם האזרח, נוצרת הבעיה. ברגע שהמדינה מפקחת על הבנקים, ומורה להם כיצד להתנהג, היא הופכת, בעלת כורחה, לאחראית על התנהלותם. אם בעבר, הפקדתי את כספי בבנק פרטי, והבנק פשט את הרגל עקב התנהלות בעייתית, הייתה האחריות הבלעדית לאובדן הכסף מוטלת עלי. הרי האפשרות לשמור את הכסף בבית הייתה פתוחה עבורי אך ויתרתי עליה. לעומת זאת, אם  אותו הבנק התנהל תחת עיניה הבוחנות של המדינה ובכל זאת קרס, המדינה נאלצת לקבל עליה אחריות שילוחית לקריסתו. היא נתפסת כאחראית להתנהלותו, להחלטותיו, וכמובן גם לתוצאות הקריסה. כאשר בנק קורס, המדינה היא האחראית לדבר שכן לא עשתה את עבודת השמירה כראוי. 

כמובן שלדבר זה ישנן השלכות מרחיקות לכת בהשפעתן:

א.      אחריותה של המדינה לקריסה של בנק, מאלצת אותה לפצות את בעלי הפיקדונות על שכשלה בשמירה. הדבר בא לידי ביטוי במקרה המעילה ב"בנק למסחר", ובו המדינה פיצתה, מכספי משלם המסים, את בעלי הפיקדונות בכ600 מיליון ש"ח!

ב.      תחושת אחריותה של המדינה מכריחה אותה להטיל עוד ועוד מגבלות על הבנקים, בכדי למנוע את קריסתם.

ג.       הבנקים, אשר מודעים לכך שהמדינה תציל אותם במקרה של קריסה, מרשים לעצמם להתנהל בצורה מופקרת ובלתי זהירה, לאור ידיעתם שהמדינה לא תתן להם לקרוס ולהגיע לפשיטת רגל. הדבר התבטא בצורה מושלמת במשבר הסאב-פריים בארה"ב.

ד.      אחריותה של המדינה לניהולם התקין של הבנקים מכריחה אותה לאשר כל גורם הרוצה לפתוח בנק. הדבר פוגע בתחרות ומונע מאנשי עסקים לפתוח בנקים ולהגדיל את התחרות הן בתחום השירות לאזרח והן בתחום מתן האשראי.

כל מגדל הקלפים הזה, אשר מתחיל מתוך דאגה כנה לכספו של האזרח, מסתיים ברגולציה כבדה אשר פוגעת בתחרות, בכלכלה, ומאלצת את המדינה להעמיק את התערבותה פעם אחר פעם, כדי לתקן את העוולות שההתערבות הקודמת גרמה. ולא זו בלבד שהדבר מגביל את התפתחותה הטבעית של הכלכלה, עצם ביצוע הרגולציה אינו מהווה תעודת ביטוח שכן בנקים רבים פושטים רגל גם כאשר הם נתונים תחת אותה רגולציה. זו בדיוק מהות מסקנות דו"ח הריכוזיות: כיוון שהמדינה חסמה את התחרות בתחום הבנקאות, היא נאלצת להפעיל מגבלות נוספות כדי לנסות ולתקן את העיוות שנוצר. 

נכון שרגולציה בתחום הבנקאות קיימת כיום, ברמה זו או אחרת, בכלל המדינות המפותחות. עם זאת, גודלו המוגבל של המשק המקומי, בצירוף המגבלות הקשיחות העומדות בפני המבקשים לפתוח בנק מתחרה מהווים חסם משמעותי ומותירים את משק הבנקאות במצבו הנוכחי.

לאורך השנים, תעודת הביטוח הזו, המתבטאת באחריותה המלאה של המדינה על הבנקים, השתרשה ואלו נתפסים כיום כמוסדות חסרי סיכון. כיוון שהבנקים נתפסים כך בעיני הציבור, התחרות ביניהם מתמקדת אך ורק במחיר אותו הם גובים בעבור ניהול החשבון, או הריבית אותה משלמים על פיקדונות. האם שמעתם פרסומת של אחד הבנקים שבה הוא מתפאר באחריות שלו ובעובדה שהוא מתנהל בצורה שמרנית? ודאי שלא. הסיבה לכך היא שכל הבנקים הינם חסרי סיכון לחלוטין בעיני הציבור. בעבר, לעומת זאת, הבנקים במדינות מערביות היו עסקים פרטיים לחלוטין, אשר לא זכו לכל פיקוח מטעם המדינה, והיוו סיכון לבעלי פיקדונות. אלה ידעו שקריסה של הבנק בו הם מחזיקים את הונם יוביל לאובדן הכסף. עובדה זו, גרמה לציבור לשקול ולהחזיק חלק מהכסף בבית, לחלק את כספם בין כמה בנקים (בדיוק כפי שכיום אני מחלקים את ההשקעות שלנו בין מגוון רחב של מניות), ולבדוק את התנהלותו של הבנק בו הם מתכוונים להפקיד את רכושם. כיום, אגב, אחזקת ההון הכספי באופן פרטי בבית הינה בעייתית לאור מדיניות האינפלציה הממשלתית והיעדר תקן הזהב, אשר גורמת לכסף לאבד מערכו. וכך, אחזקת חסכונותינו בכספת ביתית (או בכל חברה אחרת המעניקה שרותי אחסון מאובטחים) תגרום לשחיקת כוח הקניה שלו. את נושא האינפלציה והנזק שהיא גורמת, נשאיר למאמר אחר.

לאור הביטחון במערכת הבנקאות, השורר בקרב האזרחים, מהלך של הסרת הרגולציה הממשלתית באחת עשוי להיות בעייתי בשל חוסר ההבנה בקרב הציבור אודות הסיכונים שבהפקדת החסכונות בידי מוסד פיננסי אחד ויחיד. לפיכך, המעבר מבנקאות מבוטחת לבנקאות חופשית חייב להתבצע בשלבים. ראשית כל, על המדינה לאפשר הקמה של מוסדות פיננסיים בלתי מפוקחים תחת רגולציה מינימלית, בהם לא תהיה למדינה מחויבות לפצות את בעלי הפיקדונות במקרה של פשיטת רגל.

המוסדות הללו, בשלב הראשון, לא יזכו להיקרא בנקים, אלא מוסדות פיננסיים לניהול כסף, וזאת בכדי למנוע בקרב הציבור חוסר בהירות בנוגע להבדל בין מוסדות המבוטחים על ידי המדינה לבין מוסדות חופשיים. המטרה של מהלך זה הינו להגביר את התחרות בתחום הבנקאות – הן בתחום ניהול העו"ש, ובעיקר בתחום מתן אשראי. באמצעות מתן רשיון לניהול מוסד פיננסי בלתי מפוקח לכל דורש, ייפתח השוק לתחרות. הציבור, אשר יזכה לתחרות אגרסיבית יותר, יוכל להחליט האם ברצונו להסתכן ולשים את כספו ב"בנק" לא מבוטח. בתמורה, ייאלצו המוסדות הללו להציע עמלות זולות יותר וריבית גבוהה יותר על חסכונות, בכדי לשכנע את הציבור לבטוח בהם. הנחת העבודה היא שהצורך של הבנקים לעמוד במגבלות וברגולציות הקיימות מאלץ אותם להקצות משאבים רבים לצורך זה, וההוצאות הללו מגולגלות על הצרכן. היכולת להתנהל בצורה חופשית, והיעדר הצורך לעמוד במגבלות הרשיון, יאפשרו לבנק להוזיל את עלות המוצר ללקוח.

בנוסף לדברים הרשומים לעיל, ישנן כמה מגבלות מינימליות שיש להטיל על המוסדות הפיננסיים הללו בכדי לאפשר ללקוח בחירה מושכלת. אחד הפרמטרים החשובים והברורים, הקובע את מידת הסיכון שבבנק, הינו מדד "יחס הרזרבה" (להזכירכם, יחס זה קובע מהו האחוז מתוך הפיקדון שלי אותו הבנק חייב להחזיק במזומן, בעוד שאת היתר הוא יכול להלוות לצרכים אחרים). לדוגמא, יחס רזרבה של 100% הוא בנק חסר סיכון, שכן אם אני מפקיד ברשותו 1000 ש"ח, הוא שומר את כל כספי בכספת. חשוב לציין, שסביר להניח שבנק כזה יעניק ריבית שלילית על הכסף, כלומר יגבה ממני "דמי שמירה" בעבור שרותי האבטחה שהוא מעניק לכסף. דוגמא נגדית הינה יחס רזרבה נמוך של 5%. במקרה זה, אם אני מפקיד בבנק 1000 ש"ח, רק 50 ש"ח נשמרים בצד, בעוד שהבנק רשאי להשתמש ביתרת הכסף כראות עיניו. כיוון שיחס רזרבה נמוך יותר גורר סיכון רב יותר לבעל הפיקדון, סביר שהבנק ייאלץ לשלם ריבית גבוהה יותר בכדי לפצות על הסיכון שבדבר. מצד שני, יכולת המינוף המשמעותית יותר של הבנק תאפשר לו להישאר רווחי למרות תשלומי הריבית.

פרמטר רלוונטי נוסף, אשר אמור להשפיע על החלטתו של מפקיד הינו יחס "הלימות ההון" של הבנק. פרמטר זה קובע את היקף ההלוואות אותן יכול הבנק לחלק, מתוך סך ההון העצמי שברשותו (בשונה מכספי הפיקדונות, שאינם מוגדרים כהון עצמי של הבנק). לדוגמא, במצב בו היחס הינו 10%, אם הבנק מעניק הלוואה של 1000 ש"ח, הוא חייב לשמור כעירבון 100 ש"ח מההון העצמי שלו. מה משמעות יחס הלימות ההון למפקיד? ככל שיחס זה הינו גבוה יותר, כך הבנק מגבה בצורה משמעותית יותר את הלוואותיו כנגד הפיקדונות של הציבור. בהנתן יחס של 10%, הבנק יצליח לשרוד אם פחות מ10% מההלוואות שהוא העניק לא ייפרעו, בעוד שאחוז גבוה יותר של הלוואות לא מוחזרות עלול להביא למצב של פשיטת רגל. בהנתן יחס של 100%, כל ההלוואות הינן מגובות באופן מלא ואין כל חשש לכספי הפיקדון (אם כי במקרה זה, הבנק לא משמש כמתווך בכסף אלא כשומר, ולכן יעניק בהכרח ריבית שלילית על הפיקדון או יגבה עמלה כלשהי).

זו דוגמא לרגולציה מינימלית. המדינה מאפשרת לבנק לפעול בלא כל מגבלה, כאשר החובה היחידה החלה עליו היא להצהיר מהו יחס הרזרבה ומהו יחס הלימות ההון שלו. הדבר יאפשר כניסה לשוק של בנקים "בטוחים", אשר יצהירו על 100% רזרבה, לצד בנקים חלופיים אשר יצהירו על יחסים נמוכים יותר, אך יציעו ריבית גבוהה יותר על פיקדונות. כיצד מצב זה יהיה עדיף לעומת המצב כיום? בנקים עם 100% רזרבה, יוכלו להתחרות בבנקים הנוכחיים על ניהול חשבון עו"ש, בכך שיוכלו להציע עמלות נמוכות יותר ויהיו בטוחים לחלוטין. מצד שני, בנקים אחרים יוכלו להתחרות בתחום הפיקדונות הלא מבוטחים (בדומה לשוק האג"ח).

רגולציה אחרונה שכדאי להטיל על הבנקים הללו נובעת אך ורק ממדיניות האינפלציה הממשלתית. בכדי להימנע מלהיכנס לנושא במסגרת זו, נציין שישנה מדיניות יזומה של המדינה, אשר מטילה "מס אינפלציה" על האזרחים וגורמת לכך שכספם יאבד מערכו. כיצד מתבטא הדבר? אם לפני 10 שנים נעלתי 1000 ש"ח בכספת, היום הכסף הזה שווה הרבה פחות. הפיתרון לבעיה זו, כמובן, טמון בהגבלת המונופול של המדינה בתחום הכסף, אשר מאפשר לה להדפיס שקלים בהתאם לצורך. כיוון שלא ניכנס כאן לנקודות אלה, אחת הדרכים לנסות ולהתגונן מפני אובדן ערך הכסף היא הצמדתו למדד המחירים לצרכן (אשר אמור לשקף את אובדן ערך הכסף). מעבר לבנקאות לא מבוטחת עלול ליצור בעיה: מצד אחד, אזרח אשר אינו סומך על התנהלות הבנקים, מעוניין להפקיד את כספו בבנק השומר על יחס רזרבה של 100%, או לשמור את הונו בכספת פרטית. מצד שני, אם יחליט לשמור את כספו בכספת, שווי חסכונותיו יישחק. הדבר הופך את האלטרנטיבה הלגיטימית הזו למעט בעייתית, ומציב את החוסך כנתון לחסדי המדינה, אשר קובעת במידה רבה את קצב אובדן ערכו של הכסף (אינפלציה). אחד הפתרונות לסוגיה זו, אשר נועד לאפשר לאזרח להחזיק את כספו בצורה בטוחה לחלוטין, מבלי שהכסף יאבד מערכו, היא לחייב את הבנקים לאפשר לכל אזרח לקנות אגרות חוב ממשלתיות (הבטוחות לחלוטין, לכאורה) צמודות למדד המחירים, ולאלץ את הבנקים לרכוש אותן בפועל (בשונה מלהתחייב לשלם את ערכן במועד הפירעון). בצורה זו, גם קריסה של הבנק לא תפגע בחסכונות אשר הופקדו באגרות חוב אלה, שכן אגרות אלה נמצאות בבעלות החוסך ולא הבנק, ואינן מושפעות מפשיטת הרגל של הבנק. 

מטרת הצעה זו היא להגדיל את התחרותיות בין הבנקים, שהם מנוע הצמיחה של המשק, לאור תפקידם כספקי אשראי. בנוסף, יצירת תחרות משמעותית בתחום זה תקטין את הצורך של המדינה להטיל מגבלות על בעלי השליטה בבנקים, ותקל על מתן אשראי לעסקים קטנים, לצורך הגדלת התחרותיות בתחומים אחרים של המשק.

צינור כסף נוסף, אשר במתכונתו הנוכחית יוצר עיוות, הוא תחום חסכונות הציבור, המנוהלים באמצעות קרנות פנסיה. דו"ח הריכוזיות המדובר מנסה לצמצם את העיוותים הנגרמים ממצב זה: שכר בכירים, עיסקאות בעלי עניין, פגיעה בציבור החוסכים וכדומה. בחלק הבא, ננסה לפרט אודות הדרכים לבטל עיוותים אלה ונציע אלטרנטיבה חלופית לרגולציות הנוספות המוצעות בדו"ח.