ארץ זבת חלב ודבש

ביקורת לא מעטה הועברה מעל דפי הבלוג על ה"צדק החברתי" של ועדת טרכטנברג. הביקורת הקיפה תחומים רבים: החל מתחום הדיור, בו הוצע על ידי הועדה לאפשר לשר השיכון להמשיך ולחלק דירות בהנחה לציבור המקורבים שלו, דרך חוק חינוך חובה "חינם" מגיל 3, שבו המדינה סוגרת אלפי עסקים קטנים, מטילה את נטל התשלום על כלל ציבור משלם המסים ויוצרת צניחה באיכות הגנים, ועד להצעה להעלאת מס החברות, אשר מובילה, באופן מיידי, להעלאת יוקר המחיה עקב גלגול עלויות המס על הלקוח. למרות הביקורת הנוקבת, אחת ההצעות המבורכות של הועדה כללה הקטנה ואף ביטול של המכסים המוטלים על ידי מדינת ישראל בתחום היבוא, אשר גורמים להעלאה ישירה של יוקר המחיה בעבור כלל הצרכנים במדינה.

התועלת לציבור הנובעת מביטול המכסים נראית ברורה וישירה: ככל שמדינת ישראל תקטין את נטל המס על היבואנים, יזכה ציבור הצרכנים לרווח בשני היבטים: ראשית, בתחומים בהם מתקיים יבוא נכון להיום, הורדת המכס תביא לירידת מחירים והוזלת העלות לצרכן. שנית, הורדת המכסים תאפשר יבוא של מוצרים שטרם יובאו, עקב העובדה שנטל המס העלה את מחירם לרמה שאינה תחרותית בהשוואה ליצרנים המקומיים. 

כדוגמא מייצגת, ניתן להציג את שוק הדבש. השורה התחתונה היא שכיום, קילוגרם דבש נמכר בארה"ב במחיר של כ16 ₪ לקילו בעוד שבישראל מחירו הוא כ40 ₪ לקילו. בשוק חופשי לחלוטין, היינו מצפים מיבואנים לנצל את פערי המחירים העצומים, לייבא דבש לישראל ולמוכרו במחירים נמוכים יותר מהמחירים כיום. בפועל, הדבר אינו מתאפשר כיוון שמדינת ישראל מטילה מס של 255% על יבוא דבש. אין שום כדאיות ביבוא דבש, שכן המס הגבוה, המוטל, כמובן, אך ורק על היבואנים ולא על היצרנים המקומיים, אינו מאפשר ליבואן כזה להתחרות ביצרן המקומי.

הנזק לכל צרכן ברור: על כל קילו דבש שאנו צורכים – בין אם ישירות באמצעות רכישה, ובין אם בעקיפין כחלק ממוצרי הצריכה האחרים שלנו, אנו משלמים כ20 שקלים מיותרים. הטלת המכס מעלה בצורה ישירה את מחיר הדבש לצרכן, ומחמירה את בעיית יוקר המחיה. למעשה, גם התועלת האפשרית מהטלת המכס- הכנסות לקופת מדינה, אינה מתקיימת כאן, שכן המס כל כך גבוה ששום יבוא לא יכול להתבצע בתעריפים אלה.

לצד ענף הדבש, אשר נתח השוק שלו קטן ושולי, קיים ,תחום נרחב הרבה יותר אשר סובל מתחלואות דומות: ענף החלב. בענף החלב, ישנם מוצרים רבים עליהם מוטל איסור יבוא, ועל מוצרים אחרים ישנו מס יבוא גבוה, אשר הופך את היבוא לבלתי משתלם. התוצאה הישירה של המגבלות הללו מורגשת בכל קניה: לדוגמא, המגבלות האמורות מונעות מיזמים לייבא מגרמניה קוטג', אשר נמכר שם בפחות מ3 ש"ח ליחידה. היוקר מורגש במוצרים נוספים: חלב, גבינות וכל מזון המיוצר, ברובו, באמצעות חלב. התוצאה היא שוק מקומי לא תחרותי, אשר, בין היתר, איפשר לתנובה והמחלבות הנוספות להעלות משמעותית את מחיר הקוטג'. הסיבה ליכולתן של החברות הללו להעלות את המחיר היא ברורה – היעדר התחרות ומגבלות היבוא מונעות מיזמים לייבא מוצר מתחרה זול יותר מחו"ל. בשוק חופשי, המנגנון המונע מחברות להעלות את מחירי המוצרים והשירותים כרצונן הוא הידיעה שישנן חברות מתחרות אשר יספקו את אותו מוצר במחיר זול יותר. מגבלות היבוא הן מנגנון ההגנה על המחלבות: הללו יודעות שהמדינה תספק להן הגנה מפני תחרות מחו"ל.

דוגמא נוספת אשר עלתה לסדר היום הציבורי לאחרונה היא ענף הטונה. בישראל, נכון להיום, אין דיג של דגי טונה. משכך, כלל שימורי הטונה הנמכרים בארץ מורכבים מקופסאות שימורים "מוכנות", ויצרנים מקומיים, אשר קונים בנפרד דגי טונה ואורזים אותם בארץ. כיום, ישנו מס יבוא על שימורי טונה, ולכן יצרנים מקומיים מצליחים לייבא דגי טונה, לארוז אותם, ולמכור אותם במחיר נמוך יותר ממחירי השימורים המוכנים.

כצרכן וכאזרח, ציפיתי למצוא הסכמה עם רבים מהמוחים בנוגע לנקודה זו, אשר פוגעת יותר מכל בעשירונים הנמוכים, המוציאים אחוז גבוה במיוחד מהכנסתם הפנויה על מזון וסובלים יותר מכל מידה הקלה של המדינה על ההדק: ירי מכסים לכל הכיוונים.  עם זאת, דווקא עופר עיני ושלי יחימוביץ, מהלוחמים הגדולים למען זכויות ה"חלשים", הביעו התנגדות חריפה להמלצות בנוגע להורדת המכס. 

הטיעונים של הגברת יחימוביץ' ומר עיני, מתמקדים, כמובן, בחשש מתוצאותיו של פתיחת השוק לתחרות – פיטורי עובדים וסגירה של תעשיות. לדברי יחימוביץ: "התעשיינים שעושים תעשיית אמת ולא כלכלה ספקולטיבית והעובדים במפעלים אינן ציבור? הכל זה צרכנות? אז הצרכן יקנה טונה בשקל פחות, אבל פיטורי עובדים יפגעו יותר בחברה". עייני הוסיף: "זוהי פגיעה אנושה בפרנסתם של עובדים מוחלשים ממילא מהפריפריה, שנזקה גדול לאין-שיעור מהתועלת בדמות הפחתה של כמה עשרות אגורות במחיר המוצר, אם בכלל".

הטיעונים של יחימוביץ' ועיני הגיוניים בהיבט של סיבה ותוצאה, אך התבססות על מבחנים אלה להטלת מכסים מובילה למסקנות מגוחכות ומופרכות: האם ראוי שנכפיל את המס על יבוא מכוניות כדי לעורר את תעשיית הרכב הישראלית? האם כדאי להטיל מס של 400% על יבוא של סמארטפונים כדי להצמיח בישראל תעשיה בתחום? האם ראוי שנטיל מס מיוחד על יבוא טלוויזיות שלמות ומורכבות, בכדי שתקום תעשיה שלמה התייבא חלקי טלוויזיות ותרכיב אותן במפעלים מקומיים?  אולי בכלל כדאי שנדחה את הסיוע של האמריקאים החצופים, אשר, באמתלה של סיוע ביטחוני, מעניקים לנו כלי נשק מתקדמים ובכך מונעים מאיתנו לייצר אותם באופן עצמאי.

גם שאר הציטוטים של עיני מדגימים את חוסר ההבנה ממנה הוא סובל: "הממשלה מנצלת באופן ציני את הזעקה שעלתה במחאה החברתית להוזלת מחירים, כדי להגשים את החלומות מבית אגף התקציבים של שוק חופשי בלתי מרוסן שבו שולטת תחרות בלתי מבוקרת".  עיני, שאגב, מרוויח כ35 אלף ₪ בחודש, אולי שוכח שהמחאה קמה על יוקר המחיה בישראל, שנובע, בראש ובראשונה עקב היעדרות תחרות בלתי מבוקרת, אשר מביאה להוזלת מחירים. המכס המוטל על יבואני הטונה הוא מס המוטל ישירות על הצרכן הפשוט של המוצר, וגורם לכך שכולנו סובלים ממחירים גבוהים יותר בכל אותם תחומים: דבש, טונה, חלב, ירקות וכו'.

עיני ממשיך: "מדובר באבסורד של ממש. מחיר הטונה בארץ נמוך בהשוואה לממוצע העולמי. יש 5 מפעלים בענף שכולם מייצרים באזורי פריפריה ומעסיקים כ-600 עובדים. עוד 1,600 עובדים מועסקים בעקיפין בייצור קופסאות, שמן וכדומה". האם זה האבסורד, או עצם העובדה שהטלת המכס יוצרת שוק שלם של עובדים שאינם מועסקים באופן פרודוקטיבי ונמנעת העסקתם בתחומים חלופיים? האם איננו חיים את סיפורו של צ'רלי צ'אפלין בסרט "הנער", שבו אחד הנערים ניפץ חלונות בכדי שלצ'אפלין תהיה פרנסה? לפי התיאוריה של עופר עיני, הממשלה צריכה לעודד שוק של זורקי אבנים וזגגים, שכן הפסקת התרגיל הזה תיצור אבטלה ותפגע בעובדים. נכון שבמבט נקודתי, העובדים הללו אינם עובדים לחינם, שכן הם אורזים דגי טונה בקופסאות, אך בראיה המערכתית, עבודתם חסרת תועלת למשק, שכן ניתן לקבל את אותו מוצר ארוז במחיר זה בלא הצורך להשתמש במשאב העבודה של המועסקים בתחום.

הטיעון של עיני ויחימוביץ, לפיה פתיחת השוק ליבוא תיצור אבטלה, הוא, כמובן, מופרך לחלוטין כאשר מתבוננים בטווח הארוך. לידיעת הנכבדים, הנמלים (בהם, אגב, מועסקים חבריו של עופר עיני, באמצעות ועד עובדים שדאג לכך שנתב ירוויח 80 אלף ₪ בחודש, ומנהל מוזיאון שאינו קיים ירוויח 60 אלף ₪ בחודש) מלאים בסחורה מיובאת: החל ממכוניות, דרך מוצרי חשמל ועד לבגדים. עם זאת, נתוני הממשלה מדווחים על אבטלה נמוכה יותר מ6%, שהיא נמוכה יותר מכל מדינות מערב אירופה וארה"ב. אם אכן כל אותו יבוא נורא יוצר אבטלה – אז היכן כל המובטלים?!? אם עיני היה צודק – האם לא היינו אמורים לשמוע על עשרות אלפי המפוטרים ב"מדינה שנוטשת את עובדיה בשטח ההפקר של התחרות החופשית"? הכיצד ייתכן הדבר?

אז נכון שבטווח הקצר, ייתכן ופתיחת השוק ליבוא יגרום לפיטורי עובדים, וייתכן אף שתעשיות שלמות יימחקו לעד בישראל. אז מה? האם אנו סובלים מכך שאין יצור של טלוויזיות מקומיות? האם אנו סובלים מכך שאין יצרן טלפונים סלולריים ישראלי? האם מדינת ישראל צריכה לייצר את כל מוצרי הצריכה של אזרחיה? מדינות שונות מאופיינות בתכונות שונות, ולפיכך לכל מדינה יש יתרונות תחרותיים בתחומים אחרים, ובדיוק כפי שאינני מגדל ביצים באופן עצמאי אלא רוכש אותם, כך גם מדינת ישראל צריכה להתמקד בתחומי יצור בהם יש לה יתרונות וליהנות מהמחירים הזולים בהם ניתן לייבא מוצרים בהם יש למדינות אחרות יתרון.

כמובן שזו לא הפעם הראשונה שבה לוגיקה דומה פוגעת בכולנו. כבר בדיון על מכסי המלט, אשר הפכו את מפעל "נשר" המקומי למונופול, הבהירה לנו חברת הכנסת יחימוביץ היכן היא עומדת: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- ‎20 אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן" וקינחה ב"לנוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעיניי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר". כלומר, המסקנה היא שעדיף שכל הציבור ישלם יותר בעבור דירות חדשות, ובעקבות כך יתמודד גם עם עליה במחירי הדירות הקיימות ולו רק כדי כדי למנוע סגירת מפעל.

כמובן שהמצב בתחום הטונה דומה מאוד. פתיחת שימורי הטונה לתחרות חופשית אמנם עלולה להביא לפיטוריהם של העובדים הללו, אך היא תאפשר להם להתפנות ולעסוק בתחומים בהם הפרודוקטיביות שלהם רבה יותר, ובכך לתרום יותר לעצמם ולמשק. הותרת מכסי המגן על כנם אמנם מונעת את פיטוריהם בטווח הקצר, אך מותירה אותם במשרה בהם התרומה שלהם למשק נמוכה, ומונעת מהם לפתח כישורים בתחומים פרודוקטיביים יותר בכדי לשפר את כושר ההשתכרות שלהם.

ההתנגדות של ההסתדרות לפתיחת השוק ליבוא היא התנגדות אינטרסנטית: ההסתדרות מתבססת על בסיס  רחב מאוד של עובדים "חלשים", המהווים חלק משמעותי מכוח העבודה בישראל, ומנצלת אותם ככלי מיקוח על מנת להגן על המונופולים הגדולים והבזבזניים שלה: ועד חברת החשמל, ועד הנמלים, ועד רכבת ישראל וכדומה.  כשההסתדרות מאגדת כמות כה גדולה של עובדים, היד האוחזת בשאלטר השביתה מאיימת יותר ומקשה על המדינה להיפטר מהמונופולים הללו אשר עושקים את כספי הציבור בחוסר יעילותם. משכך, חייב עופר עיני לשמור על כמות גדולה מאוד של עובדים "חלשים" במשק, בכדי שיוכל לטעון אח"כ שהוא הגיבור המציל אותם מידיהם של המעסיקים תאבי הבצע. 

ההסתדרות משיגה מטרה נעלה זו במספר דרכים:

-          מניעת היבוא יוצרת מגזרים של עובדים שאינם פרודוקטיביים למשק, ומונעת מעובדים אלה לרכוש מקצוע חלופי בעל פוטנציאל קידום כלכלי.

-          מכסי המגן עליהם מגינה ההסתדרות בחירוף נפש, יוצרים מחירים גבוהים יותר לצרכן. אותם עובדים "חלשים", אשר מוציאים אחוז ניכר מהכנסתם על צריכה של מוצרי בסיס הם הסובלים העיקריים מכך.

-          קביעת מגבלות חוקיות על המעסיקים באמצעות איסור פיטורין, מתן קביעות, והטלת חובה לתשלומים נוספים על המעסיקים משפרת קבוצה קטנה של ועדים הנהנים מחסינות, ולצד זאת יוצרת שוק של עובדי קבלן שאינם זוכים ליהנות מפריבילגיות אלה.

היום, כשהמדינה עושה צעד בכיוון הנכון ומבקשת להפסיק את העיוות הזה, מתנגדים הסוציאליסטים לצעדים אלה באמתלה של שמירה על זכויות העובדים. ייתכן והם באמת ובתמים חוששים מכך שעובדים אלה יאבדו את משרתם ולא יוכלו להתפרנס. עם זאת, אין ספק שהם חוששים הרבה יותר מכך שאותם עובדים יתעוררו ויגלו  שההסתדרות משתמשת בהם ככלי משחק להשגת מטרותיה הפוליטיות, ולשימור כוחם של הועדים הגדולים והמסואבים. כל זאת מתבצע על חשבון אותם עובדים אשר אינם סמוכים על שולחנה של ההסתדרות, וסופגים את עלויות המכסים, הפוגעים בחומרה ברמת חייהם ובכוח הקניה של כספם. בינתיים, את החשבון מגישים לנו בכל ביקור במכולת וההפסד כולו שלנו.

חורבן הבית

"ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה הצעת חוק לקידום דיור בר השגה. הצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס), תשולב ברפורמה בתכנון ובניה הממשלתית. על פי ההצעה, בכל מכרז לשווק קרקע בבניה רוויה, יחוייב הזוכה במכרז להקצות 20% מהדירות לזכאי דיור בר השגה." (מתוך גלובס, 1.1.2012)

בדיוק כשעמדנו להתייאש ממסקנות ועדת טרכטנברג, התמסמסות מחאת הדיור, ועלייתו של המצב הביטחוני על סדר היום הציבורי, הנה מגיע לו סופרמן, או בשמו השני - אמנון כהן ומציל את המצב. מחסור בקרקע לבניה, עליה במחירי חומרי הבניה, עליה בשכר העבודה - אותנו זה לא צריך להדאיג. יש לנו את אמנון, והוא ידאג לנו לדיור מוזל ו"בר השגה". שמח ומרוצה - בין אם מחגיגות הסילבסטר ובין אם מהחדשות המשמחות, רצתי לחגוג את הבשורה. ביבי עסוק עם איראן? יחימוביץ מתעסקת עם התספורת של דלק נדל"ן? פרס יחלק את ירושלים? אמנון יחלק דירות למעמד הביניים 

.

עם הזמן, פגה לה השפעת האלכוהול וקריאה נוספת של ההודעה העלתה תמיהה: מדוע להקציב רק 20% מהדירות? למה מאלצים את כל ה80% הנותרים לשלם מחירים גבוהים? מדוע שלא נספק לכל אחד ואחד מהקונים את הדירה במחיר מוזל? אם כבר הולכים לקראת כולנו ורוצים לסייע לנו לרכוש דירות במחיר נמוך ממחיר השוק - האם לא עדיף יהיה להגדיל את היקף הנהנים מההטבה ?

כאינסטינקט ראשוני, התקשרתי מיד למשרדו של אמנון כהן כדי לברר אם נפלה טעות בעיתון או שמא כבוד חבר הכנסת פיספס את העובדה שישנם 80% נוספים שאפשר להיטיב עמם. "מישהו שם בטח התבלבל. חוסר תשומת לב. שיחה אחת ואני מפנה את תשומת לבו של יוזם החוק והבעיה נפתרת" אמרתי לעצמי. בינתיים, ובזמן שמישהו דואג לברר את הטלפון במשרדו של חבר הכנסת, החלטתי לבדוק את נושא הדיור המוזל. איך יכול להיות שכל חברי הכנסת פיספסו את הרעיון במשך כל הזמן הזה? איך זה שרק כוכב אחד מעז להקל על מצוקת הדיור הקיימת ?

מדינת ישראל, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, שולטת במשאב הקרקע במדינה, ומפעם לפעם מוציאה מכרז אליו ניגשות חברות נדל"ן, מבצעות תמחור, ורוכשות את הזכות לבנות ולמכור דירות על הקרקע המדוברת. הכסף, כמובן, נכנס לכיס של מדינת ישראל ומשמש אותה בכדי לממן את הוצאות הביטחון, תשתיות, רווחה, שחיתות וכו '

כיצד נקבע מחיר הקרקע בפועל? חברות הבניה מעריכות את המחיר בו תימכר כל דירה, מקזזות ממחיר זה את יעד הרווח שלהן מכל דירה, את עלות הבניה (הכוללת את כל ההוצאות מרגע הזכיה במכרז ועד שהדירה מוכנה למגורים: חומרי בנין, עלויות שכר, מסים, היטלים וכו'), ונשארות עם הסכום הקובע את המחיר אותו הן מוכנות לשלם בעבור מרכיב הקרקע. נניח, לשם המחשה, שישנו מכרז של 10 דירות, וחברת הבניה מעריכה שמחיר השוק של הדירות המוכנות יהיה מיליון ש"ח לכל דירה. עלות הבניה של כל דירה היא 400 אלף ש"ח ויעד הרווח לדירה הינו 100 אלף ש"ח. מכאן, סביר להניח שחברת הבניה תציע 500 אלף ש"ח לכל יחידת דיור, ובסה"כ 5 מיליון ש"ח בעבור המכרז כולו .

כעת, מה יקרה אם תחייב המדינה את הקבלן למכור 2 דירות מתוך ה10 במחיר של 800 אלף ש"ח בלבד? מחישוב פשוט, עלות הקרקע של שתי הדירות הללו היא 300 אלף ש"ח (ה800 ההתחלתיים, פחות עלות הבניה והרווח). אותה חברה תציע כעת 500 אלף ש"ח בעבור 8 הדירות ה"ראשונות", 300 אלף על האחרונות ובסך הכל 4.6 מיליון ש"ח. מה התוצאה שת ה"תרגיל" הזה? המדינה מרוויחה ממכירת הקרקע סכום הנמוך ב400 אלף ש"ח, בעוד ששני ברי מזל יקבלו הנחה של 200 אלף ש"ח כל אחד בקניית הדירה. 

פה כבר העניינים מתחילים להתבהר. המגבלות על חברת הבניה תביא אותה לשלם פחות על הקרקע שהיא רוכשת. ההכנסות של המדינה ממכירת קרקעות יורדות. הירידה בהכנסות יוצרת גירעון תקציבי שצריך לסתום. משכך, המדינה תיאלץ להגדיל את נטל המס כדי לממן את הירידה בהכנסות, ומשלם המסים הוא זה שמממן את ההנחה לברי המזל. באותה מידה, מדוע שהמדינה לא תבנה בכוחות עצמה את הדירות הללו ותחלק אותן לציבור בחינם? 

במקרה הטוב, התוצאה של תוכניות "דיור בר השגה" היא שהמדינה מתחילה לנהל עוד גירסה של "מפעל הפיס". הפרס הוא דירה בהנחה. ההשתתפות היא חובה לכולם. התשלום מתבצע באמצעות גביית מסים. כל הציבור מצטרף בעל כורחו לתוכנית וכמה ברי מזל זוכים בפרס הגדול ומקבלים הנחה בקניית דירה. מה לגבי הציבור שאינו מעוניין לרכוש דירה ולא רוצה להשתתף? אין מה לעשות. כולנו בהגרלה הזו ביחד.

מדוע מדובר בהגרלת דירות "במקרה הטוב"? כי בהגרלה כזו, סביר להניח שלכל משתתף יש סיכוי דומה לזכות בפרס. זו הסיבה שאנחנו משתתפים בהגרלת הלוטו - הידיעה שלכל טופס יש סיכוי זהה לזכות בפרס. האם במקרה שלפנינו יש לכל אזרח סיכוי שווה לזכות? לא. האם לכל אחד יש סיכוי לזכות בהתאם לכמות לכמות המס שהוא משלם? ודאי שלא. הזכיה בהגרלה זו כפופה לקריטריונים אותם קובעת המדינה. ראשית כל, הדבר אומר שלחלק מהמשתתפים בהגרלה אין כל סיכוי לזכות בה מלכתחילה גם אם הם היו רוצים לרכוש דירה מוזלת. שנית, מנגנון המדובר הופך, בהכרח, את קביעת הקריטריון להחלטה פוליטית, שבה נציגי הציבור מעוניינים להיטיב עם ציבור הבוחרים הסקטוריאלי שלהם ולחלק להם דירות מוזלות 

על חשבון שאר הציבור שנאלץ לממן את ההנחות הללו.

אז מי נהנה מהדירות המוזלות? הזכאים מורכבים ממשפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך ומתוכן מוקצה 20% לזוגות צעירים, 20% למשפחות קטנות (עד 3 ילדים) ו-60% למשפחות גדולות (חלק למשפחות בעלות יותר מארבעה ילדים, וחלק למשפחות בעלות יותר משישה ילדים). מקריאת הקריטריונים לא קשה לנחש מי האוכלוסיה הנהנית מההטבות הללו, ואיך שר השיכון וחבר מפלגת ש"ס, אריאל אטיאס, קשור לעניין. הנתונים הבאים מתוך כתבה בthemarker מדגימים בצורה מדויקת את המציאות של "דיור בר השגה":

"מנתוני משרד השיכון עולה כי ב-2000-2006, יותר משני שלישים (67.7%) מהדירות ששווקו בו שווקו לאוכלוסייה החרדית. בחלק מהשנים האלה (2003-2006) לא שווקה אף דירה אחת לציבור שאינו חרדי. הנתונים של משרד השיכון נמסרו למרכז לפלורליזם יהודי, שביקש אותם במסגרת חוק חופש המידע. ב-2007-2008, 56% מסך יחידות הדיור שווקו לאוכלוסיה החרדית. ב2009- שווקו בסך הכל 1,028 דירות מתוכן 714 (69.4%) בשכונות חרדיות כמו רמת בית שמש ג' וב-2010 שווקו בסך הכל 522 יחידות דיור, מתוכן 48 באלעד (9%), 36 ברמת בית שמש ג' (6%), 158 דירות בשכונת רמת מירסקי בירושלים (30%) ובסך הכל 262 דירות לאוכלוסייה החרדית - 50% מכלל הדירות."

הנתונים הללו מדגימים שהציבור החרדי, המהווה פחות כ8% מהאוכלוסיה, נהנה מלמעלה מ50% מהדירות המוזלות. הדבר מקביל להגרלת מפעל הפיס בה לחלק מהמשתתפים יש זכות לסמן על הטופס 9 מספרים במקום 6. הגרלה שאין לנו בחירה אם להשתתף בה או לא.

תוכניות ל"דיור בר השגה" הן תרמית פופוליסטית, כי הן יוצרות מצג שווא לפיו הפוליטיקאים דואגים לאזרחים באמצעות הוזלת הדיור והגשמת "חלום הדירה" לאלה שאינם יכולים לרכוש דירה במחיר "מלא". בפועל, אין שום הוזלה מעשית, אלא תרמית שבה כל הציבור מממן באמצעות תשלומי מסים קבוצה קטנה של ברי מזל המקבלים הטבה של עשרות עד מאות אלפי שקלים. מדובר בהגרלה בה מאלצים אותנו להשתתף בין אם אנו מעוניינים או לא. בהגרלה זו, התוצאות ידועות מראש והזוכים נקבעו עוד לפני שההגרלה נערכה. מעמד הביניים ימשיך לשלם מכיסו עוד מסים כדי שהפוליטיקאים ימשיכו לחלק לחבריהם דירות בהנחה על חשבוננו.

על קרנות הצבי

בכתבה הקודמת בנושא הריכוזיות עסקנו בתחום הבנקאות. בכתבה הובאה דוגמא אחת לאופן שבו מעורבות של המדינה, גם אם מתוך כוונה טובה, משפיעה על התנהגות השוק ומביאה לתוצאות לוואי שליליות יותר מהסיכון בו רצתה לטפל. ראינו כיצד ביקשה המדינה להגן על אזרחי המדינה מפני מהלכים בלתי אחראיים של הבנקים, אשר עשויים לגרום להם לפשוט רגל, ובחרה להטיל רגולציה המגבילה את הבנקים. רגולציה זו אף מנעה הקמה של בנקים מבלי לקבל רישיון מהמדינה. הטלתן של מגבלות אלה הקשתה מאוד על התפתחותה של תחרות בתחום הבנקאות והאשראי. את התוצאות אפשר להרגיש באמצעות העמלות הגבוהות אותן אנחנו משלמים בתמורה לניהול החשבון, והן באמצעות האשראי היקר אותו אנו נאלצים לשלם בתמורה להלוואות, כאשר הריבית על האוברדראפט היא דו ספרתית, וזאת למרות שהריבית במשק נמצאת כבר שנתיים בשפל היסטורי. פן נוסף, ופחות מורגש הוא בתחום האשראי לעסקים, כאשר חלק ניכר מתיק האשראי של הבנק מכיל הלוואות ל"פירמידות" ממונפות בעוד שדווקא עסקים קטנים מתקשים לזכות במימון מאוד חיוני עבורם, ומחסור זה פוגע במידת התחרותיות במשק אשר יכלה לצמוח אילו היו אותם עסקים קטנים זוכים לאשראי גמיש יותר.

התחום השני, בו נרצה לעסוק כאן, הוא אחיו של תחום הבנקאות ואחד מאבני היסוד של כשלי השוק במדינה ככלל, והיווצרות הריכוזיות בפרט.  תחום זה הוא תחום הפנסיה. בתחום זה, יש רגולציה של המדינה, המחייבת את העובד והמעסיק להפריש חלק מהכנסתו לטובת חיסכון פנסיוני.

במבט ראשון, יש הגיון רב בצעד זה. מצד אחד, המדינה אינה סומכת על שיקול הדעת של אזרחיה, וחוששת שאם לא תכריח את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, חלקם לא יבינו את חשיבות העניין. חלקם, כך אפשר לחשוד, יעדיפו להשתמש בהכנסתם העודפת בכדי לרכוש אוטו חדש, לצאת לחופשה נוספת, לשכור דירה גדולה יותר או לבזבז אותו על צריכה שוטפת במקום לחשוב לטווח הארוך ולהפקידו לחוסכון. מצד שני, ישנו החשש שגם האזרחים האחראיים, אשר יבינו את חשיבות החיסכון, יבחרו, במודע או שלא במודע, להפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי גורמים בלתי אחראיים, אשר עלולים להפסיד אותם בהשקעות ספקולטיביות כושלות.

שתי ה"סכנות" הללו מביאות למצב בלתי רצוי עבור המדינה: אזרחים, המגיעים לגיל מבוגר, אשר אין ביכולתם לעבוד לפרנסתם מצד אחד, ואין ברשותם חסכונות לעת זיקנה מצד שני. מצד זה עלול לאלץ את המדינה לדאוג לאזרחים בלתי אחראיים אלה, באמצעות מתן קיצבאות וסיוע כלכלי, אשר יאפשר להם להתקיים. הטיפול בסכנות אלה מתבצע בשני אופנים: ראשית, המדינה מאלצת את העובדים להפריש את הכנסותיהם לפנסיה. מצד שני, המדינה קובעת מיהם הגופים אשר בידיהם ראשי העובד להפקיד את כספי הפנסיה שלו.

אין ספק שצעדים אלה השיגו, במידה לא מעטה, את המטרות לשמם נוצרו: לא רק שאזרחי המדינה נאלצים לחסוך לעת זיקנה, הם אף לא יכולים להתפתות ולהפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי ברני מיידוף או בכל השקעה ספקולטיבית אחרת. עם זאת, המהלכים הללו יצרו ריבוי תופעות לוואי שליליות אשר אליהן לא התכוון המשורר.

ראשית כל, מנגנון הרשיונות הממשלתי, שבו אין באפשרותו של אדם מן השורה להקים חברה לניהול כספי פנסיה יצר קבוצה קטנה מאוד של חברות המורשות לנהל את החסכונות שלנו. הדוגמה הברורה ביותר למחסור בתחרותיות בתחום הוא נושא העמלות, וכפי שבתחום הבנקאות איננו רואים שוני רב בתחום עמלות ניהול העו"ש, כך גם בתחום כספי בפנסיה, איננו רואים תחרות בפן זה. המדינה קבעה את גובה העמלות המקסימליות אותן רשאיות חברות אלה לגבות, ורובן ככולן גובות את אותה עמלה מקסימלית. למה הן עושות את זה? ראשית, אין מספיק חברות הפועלות בתחום בכדי ליצור תחרות. שנית, האזרח החוסך הוא שבוי של חברות אלה ואינו יכול לעשות בכספים הללו דבר פקט להפקדתם בידי אחת מהחברות המדוברות.

תחום העמלות הוא אמנם התחום בו לחוסך הפשוט יש הזדמנות לראות כיצד החיסכון המאולץ פוגע בו, אך ישנן השלכות נוספות וחמורות לא פחות, אשר אינן בהירות באותה המידה. 

בשלב ראשון, כדאי להסתכל על הרכב תיק ההשקעות הסטנדרטי של קרנות הפנסיה. תיקים אלה, נעים על הסקאלה של סיכון-סיכוי.  קצה אחד של הסקאלה כולל מסלולים סולידיים, המורכבים ברובם מאגרות חוב ממשלתיות במשקל גבוה, בעוד שהקצה השני, מורכב מאגרות חוב קונצרניות של חברות במשק, לצד השקעה בשוק המניות. הכיצד רלוונטי הדבר? נראה כיצד תמהילים אלה, בדמות אגרות חוב קונצרניות ומניות, מעוותות את מבנה האשראי במשק, יוצרות "מוקדי כסף", ומקטינות את התחרות בשוק המקומי.

אגרות החוב הקונצרניות הן, למעשה, הלוואות אותן לוקחות החברות במשק מן הציבור. עשרות מיליארדי שקלים, אשר מושקעים באגרות חוב אלה, מהווים כסף זול, המשמש חברות אלה לצורך התרחבות עסקית, השתלטות על חברות אחרות, והגדלת נתח השוק שלהן. עם זאת, כסף זה יוצר חוזר איזון מהותי: בעוד ששופרסל או מגה יכולות להנפיק אגרות חוב, לגייס כסף רב ולפתוח סניפים על גבי סניפים, הרי שבעל מרכול המתחרה עם רשתות אלה לא יכול ללוות כספים אלה, בכדי להפנותם למטרה דומה. 

עם זאת, כאן לא מסתיים העניין. לא רק שאין באפשרות בעלי העסקים הקטנים ליטול חלק בחגיגת האשראי הזו, הרי שהמיליארדים הללו, השוכבים בקרנות הפנסיה, שייכים לאזרחים מן המנין, אשר היו יכולים להשתמש בכספים אלה לטובת הקמת עסקים נוספים. מצב זה, שבו הגדולים מועדפים בעוד שהקטנים נשארים מאחור, יוצר ריכוזיות של כסף, נתח שוק, ובהמשך גם כוח, בידי קבוצה מוגבלת של חברות הנהנות מכספים אלה.

פרט ליצירת ריכוזיות בתחום מסוים, היצע הכסף תורם להתפתחותן של פירמידות רוחביות, השולטות על מספר תחומים במשק. היקפו העצום של הכסף הנמצא בידי קרנות הפנסיה, לצד מספרן המוגבל של החברות היכולות לגייסו באמצעות הנפקת אגרות חוב, מביא לאפקט של עודף היצע של כסף, ולירידת מחירו. משכך, לפתע מוצאות עצמן חברות רבות בפני הפיתוי ללוות כסף רב בריבית נמוכה, ומשתמשות בו כדי להיכנס לתחומים נוספים באמצעות רכישת חברות ויצירה של פירמידות. מצב זה, שבו פירמידות מסוימות שולטות במגוון רחב של תחומים, מגביל בצורה משמעותית את התחרות. לדוגמא, אם רשת שופרסל רוכשת מפעל לייצור מלפפונים חמוצים, הרי שהיא תרצה לתעדף אותו בסניפי הרשת שלה, ובכך תפגע במתחרות הפועלות בתחום, ואף תרתיע יזמים מלהיכנס לתחום זה. בכך, הפירמידות הללו יוצרות ריכוזי כוח, ומקטינות את פוטנציאל התחרות האמורה להיטיב עם הצרכן.

היבט נוסף, אשר נובע מהרגולציה בתחום הפנסיה הוא תחום "שכר הבכירים". פעמים רבות, נשמעו בתקשורת מחאות והתרעמות, בנוגע לשכר הגבוה אותו מקבלים מנהלי חברות רבות. ראשית, נושא שכר הבכירים מקבל התייחסות שגויה ואינו מתמקד בסוגיות הרלוונטיות של העניין. השאלה האם שכר מסוים הוא "ראוי" או "מוגזם" אינה כה פשוטה. האם תשלום שכר של 5 מיליון ש"ח למנהל רשת מזון הוא מוגזם? ואם אותו מנהל, בזכות החלטותיו,  שילש את רווחי הרשת, לשווי של עשרות מיליוני שקלים בשנה – האם השכר עדיין מוגזם? התשובה היא, כמובן, שקשה לקבוע מהו שכר "ראוי" ובוודאי שלא ניתן להציא טבלה, שבה ייקבע מהו השכר הראוי, בהתאם לקריטריונים מסויימים. שכר ראוי, הוא השכר שאותו עובד יכול לקבל בשוק החופשי כך שאם אני בעליה של רשת מזון פרטית, ואני בוחר לשלם למנהל הרשת שכר של 5 מיליון שקלים, הרי שאין שום מניעה מוסרית לעשות כן, וסביר להניח, ששכר גבוה זה הוא ראוי, אחרת הייתי בוחר להעסיק מנהל חלופי בעלות שכר נמוכה יותר.

הבעיה, אם כן, אינה בגובה האבסולוטי של השכר, אלא בשאלה מי בחר לשלמו. כאשר מדובר בחברה פרטית, ובעליה בוחר לשלם שכר מסוים, אין הדבר צריך להפריע לאף אחד. עם זאת, במקרה שלנו, המצב שונה לחלוטין. חברות רבות, בוחרות לשלם למנהליהן שכר גבוה, בעוד  שתוצאותיהן של אותן חברות אינן תמיד מצדיקות את התשלום. הסיבה לכך, היא, שבעוד שבעל החברה הוא הציבור, שכן הוא הגורם המחזיק במניות החברה באמצעות קרנות הפנסיה הללו, אין באפשרותו להשפיע על היבט זה. נכון שבשונה מבעלות פרטית, אין שום אפשרות ריאלית לתת לכל מחזיקי המניות להצביע על כל חוזה העסקה אותו חותמת החברה. זה פשוט לא מציאותי. עם זאת, בשוק חופשי, תופעת השכר הגבוה לא הייתה מתרחשת גם בלי ביצוע הצבעות אלה. אם אני, כבעל הון עצמי מסוים אותו אני משקיע באופן חופשי, מזהה חברה מסויימת אשר משלמת למנהליה שכר גבוה מבלי לקבל את התוצאות הנדרשות, אני יכול לבחור שלא לקנות את מניותיה של החברה, ולא להלוות לה כסף באמצעות קניית אגרות חוב. הסיבה העיקרית לרכוש מניותיה של חברה היא הרצון לקבל דיוידנד של רווחיה, וברור לחלוטין שכל תשלום שכר מופרז בה על חשבון דיוידנדים נדיבים יותר לבעלי המניות. זהו המנגנון המווסת חברות מפני תשלום שכר מופקר ובלתי מוצדק למנהליה – החברה הזו פשוט לא תצליח לגייס כסף לצורך מימון פעילותה. מצד שני, הדבר לא ימנע מחברות לשלם שכר גבוה לבכיריה במקרים בהם הוא מוצדק, כך שאני, כמשקיע, אעדיף להלוות את כספי לחברה המשלמת שכר גבוה לבכירים ומנפקת תוצאות, במקום לתת אותו לחברה המשלמת שכר נמוך אך סובלת מחוסר הצלחה. לעומת זאת, מה קורה במציאות? אותן חברות יכולות לבחור ולשלם שכר בלתי מוצדק למנהליה, בעוד שקרנות הפנסיה אינן "מענישות" חברות אלה, אלא ממשיכות להשקיע במניותיהן ולהלוות להן כספים. הדבר מאפשר לאותן חברות לחלק לבכירים את כספי הציבור, אשר בבעלותו נמצאת החברה, אז למה שיפסיקו?

כשל שוק אחרון, בו נרצה להתמקד, הוא היווצרותן של "שיטות מצליח". חברות רבות, כפי שכבר תואר, משתמשות באגרות חוב כדי ללוות כסף לצורך פעולתן. למרות שבתסריט האופטימי, כל החברות הללו מחזירות את החוב בהתאם להסכם, ישנן חברות אשר עלולות שלא לעמוד בהתחייבויותיהן למחזיקי אגרות החוב. הדבר אינו מוגבל לחברות בלבד, ובתקופה האחרונה אנו שומעים אודות מדינות רבות, אשר לוו כספים רבים ואינן מסוגלות לפרוע את החוב – החל מיוון, כלה באיטליה ,אירלנד, פורטוגל ועוד. כמובן שהריבית אותה משלמות מנפיקות האגרות לרוכשים משקפת, משקפת את הסיכון שהלווה לא תוכל לפרוע את ההתחייבות., כך שככל שהסיכון גבוה יותר, כך נאלצת הלווה להציע ריבית גבוהה יותר לרוכשים בכדי לשכנע אותם להסתכן ולא העדיף אלטרנטיבה בטוחה יותר.

אם כן, מה קורה כאשר חברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המלווים? עקרונית ישנן שתי אופציות: האחת היא שהחברה פושטת רגל, ובעקבות כך נכסיה ורכושה נמכר ומחולק בין הנושים. האופציה החלופית היא הסכמה בין החברה לבין הנושים: מדובר בסיכום, שבו החברה תחזיר רק חלק מהחוב עליו התחייבה, בין אם באמצעות דחיית תשלום החוב, או כל פיצוי אחר למלווים, אשר בא להחליף את פירעון החוב . 

כיצד, אם כן, מנוצל מנגנון קרנות הפנסיה לרעה? תארו לכם שחברת "א.א.א אחזקות", מחליטה לרכוש את חברת "קרח לאסקימוסים בע"מ" ולצורך כך לווה כסף מהציבור. היה והחברה הנרכשת עושה חיל, חברת האחזקות משתמשת בכספי הרווח כדי לפרוע את החוב. עם זאת, מה היה קורה לו חברת הקרח אינה מוצלחת כפי שחשבו תחילה? פשוט מאוד, החברה הלווה, אמורה לפנות לבעלי אגרות החוב ולהגיע עמם להסדר שישביע את רצונם. ובמקרה הזה? היא פונה למנהלי קרנות הפנסיה, אשר לא מגלים התנגדות יתרה כיוון שהם לא מפסידים מאומה מאי תשלום החוב במלואו, ומגיעה עמם להסכם על החזר חלק מהחוב. יד רוחצת יד. מי נפגע כאן? ציבור החוסכים, אשר כספי החסכון הפנסיוני שלו התכוונצו. 

אלמנט נוסף, שבוודאי היה מתרחש בשוק חופשי, הוא שגם לו הייתה חברת "א.א.א. אחזקות" מגיעה להסכם עם מחזיקי אגרות החוב על פירעון חלקי בלבד, סביר היה לצפות מציבור המשקיעים ללמוד את הלקח ולהימנע ממתן כל אשראי לחברה המדוברת. כיום, כמובן, מנגנון זה לא קיים, ואין שום דבר שימנע מחברה זו ללוות למחרת כסף בכדי לרכוש חברות אחרות ולחזור את התרגיל הזה שוב. שיטת מצליח, שראינו לא פעם ולא פעמיים מתרחשת לנגד עינינו כאן בישראל.

אז כיצד ניתן לפעול בנושא? ראשית כל, נרצה לבחון מהן הסיבות אשר הובילו מלכתחילה את המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, במקום לתת לכל אחד מן האזרחים את החופש לבחור כיצד להיערך לתקופה זו.

נראה שהטיעון העיקרי להחלטה זו הינו הטיעון הפרקטי. האזרחים אינם מסוגלים לחשוב לטווח הארוך, אינם דואגים לעתידם, ואם המדינה לא תיאלץ אותם להפריש חלק מהכנסתם הפנויה לטובת חיסכון לעת זיקנה, אותם אזרחים לא יוכלו להתאפק, יבזבזו את הכספים שלהם ויגיעו לגיל פנסיה מבלי שיש ברשותם כל הון אשר יאפשר להם להתקיים בכבוד. משכך, על המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך, כיוון שהמדינה יודעת מהי ההתנהלות ה"נכונה" בהיבט זה.

הטענה הראשונה כנגד שיקול זה היא טענה מוסרית. גם אם החיסכון הפנסיוני השוטף הוא המהלך הנכון והחכם, האין זה ראוי לאפשר לאזרחים לשגות כשהם רוצים בזאת? האין זה נכון לתת להם את ההזדמנות להתנהל בניגוד לדעת ה"מומחים" מפאת העדפותיהם ההטרוגניות?

כמובן שעצם ההנחה שהחיסכון במתכונתו הנוכחית רחוקה מאוד מלהיות אקסיומה. מדוע אין אנו רוצים לאפשר לאנשים הרוצים להינות היום על חשבון איכות חייהם בעת זקנה לעשות כן? האם ייתכן ואדם יוכל לנצל בצורה טובה יותר את הכנסתו כיום, מאשר אם יפקיד אותה בידי קרן הפנסיה שלו? המדינה מבצעת כאן פשע כפול: לא רק שהיא קובעת  מהי ההתנהלות הנכונה, היא אף מאלצת את כל אזרחיה לנהוג בדרך זו ועושה בכספם כבשלה.

החשש הבסיסי של המדינה הוא שאותם אזרחים בלתי אחראיים ימצאו עצמם בגיל זקנה ללא הכנסה או הון, ויפלו כנטל על המדינה. טיעון זה יכל להישמע כסביר אילו היינו מניחים ש90% מהאזרחים ינהגו בצורה בלתי אחראית, אך אם מדובר במקרים מעטים, האם ראוי "להגן" על אותם אזרחים בלתי אחראיים במחיר פגיעה מהותית בשאר האזרחים?

בעיה מהותית נוספת, אשר ההופכת את החוסכים לתלויים בבנקים, ובקרנות הפנסיה נובעת מההתנהלות של מדינת ישראל. בעבר, החיסכון הבסיסי ביותר היה אחסון הכסף בבית, או אפילו בכספת סגורה. מדובר בחיסכון נזיל, חסר סיכון ויציב. כיום, המדיניות של מדינת ישראל ושאר מדינות העולם יוצרת אינפלציה מכוונת, אשר מורידה את ערך הכסף לאורך זמן ובצורה זו חוסמת את האפשרות הבסיסית לחסוך את הכסף באופן אישי בבית. כיום, כל אדם הרוצה לחסוך את הכספים הללו באופן עצמאי בבית משלם "מס אינפלציה" בכך שהמדינה, באמצעות הוזלת ערך הכסף, עושקת חלק מחסכונותיו. התוצאה היא שהאזרח הקטן מצוי במצב בו אין לו ברירה, אלא להפקיד את חסכונותיו בידי אותן חברות פנסיה או בנקים, והוא שבוי בידיהן.

המעבר מהשיטה הנהוגה כיום לשיטה בה אין פנסיית חובה אינו פשוט, כיוון שהאזרח הורגל, במידה מסוימת, שהמדינה משמשת כבייביסיטר ודואגת לוודא שאך אחד לא טועה. שיטה זו מורידה את האחריות האישית של האזרחים, מעודדת אזרחים לנהוג בצורה בלתי אחראית, ומבססת את אחריותה של המדינה לחלץ אזרחים כושלים מהתנהלותם שלהם. כמובן שביטול פנסיית החובה אינו כולל את ביטולה של המערכת הנוכחית, אלא מתן אפשרות לציבור החוסכים שלא להשתמש בה אם אין הם מעוניינים בכך. שלב חשוב נוסף, הנחוץ בכדי לתקן את העוולות הוא הפסקת המדיניות המופקרת, שבה המדינה שמה למטרה יעד אינפלציה חיובי (1-3% באופן רשמי). בכך מנהלת מדיניות מוצהרת שבה היא עושקת את אזרחיה באמצעות מס נסתר זה, ומענישה דווקא את האזרחים האחראיים, אשר טרחו לחסוך, וכעת מאבדים נתח מכספם מעצם אחזקתו במזומן, למרות שלא התכוונו ולא רצו לקחת כל סיכון. על נזקי האינפלציה – בחלק הבא.