ארץ זבת חלב ודבש

ביקורת לא מעטה הועברה מעל דפי הבלוג על ה"צדק החברתי" של ועדת טרכטנברג. הביקורת הקיפה תחומים רבים: החל מתחום הדיור, בו הוצע על ידי הועדה לאפשר לשר השיכון להמשיך ולחלק דירות בהנחה לציבור המקורבים שלו, דרך חוק חינוך חובה "חינם" מגיל 3, שבו המדינה סוגרת אלפי עסקים קטנים, מטילה את נטל התשלום על כלל ציבור משלם המסים ויוצרת צניחה באיכות הגנים, ועד להצעה להעלאת מס החברות, אשר מובילה, באופן מיידי, להעלאת יוקר המחיה עקב גלגול עלויות המס על הלקוח. למרות הביקורת הנוקבת, אחת ההצעות המבורכות של הועדה כללה הקטנה ואף ביטול של המכסים המוטלים על ידי מדינת ישראל בתחום היבוא, אשר גורמים להעלאה ישירה של יוקר המחיה בעבור כלל הצרכנים במדינה.

התועלת לציבור הנובעת מביטול המכסים נראית ברורה וישירה: ככל שמדינת ישראל תקטין את נטל המס על היבואנים, יזכה ציבור הצרכנים לרווח בשני היבטים: ראשית, בתחומים בהם מתקיים יבוא נכון להיום, הורדת המכס תביא לירידת מחירים והוזלת העלות לצרכן. שנית, הורדת המכסים תאפשר יבוא של מוצרים שטרם יובאו, עקב העובדה שנטל המס העלה את מחירם לרמה שאינה תחרותית בהשוואה ליצרנים המקומיים. 

כדוגמא מייצגת, ניתן להציג את שוק הדבש. השורה התחתונה היא שכיום, קילוגרם דבש נמכר בארה"ב במחיר של כ16 ₪ לקילו בעוד שבישראל מחירו הוא כ40 ₪ לקילו. בשוק חופשי לחלוטין, היינו מצפים מיבואנים לנצל את פערי המחירים העצומים, לייבא דבש לישראל ולמוכרו במחירים נמוכים יותר מהמחירים כיום. בפועל, הדבר אינו מתאפשר כיוון שמדינת ישראל מטילה מס של 255% על יבוא דבש. אין שום כדאיות ביבוא דבש, שכן המס הגבוה, המוטל, כמובן, אך ורק על היבואנים ולא על היצרנים המקומיים, אינו מאפשר ליבואן כזה להתחרות ביצרן המקומי.

הנזק לכל צרכן ברור: על כל קילו דבש שאנו צורכים – בין אם ישירות באמצעות רכישה, ובין אם בעקיפין כחלק ממוצרי הצריכה האחרים שלנו, אנו משלמים כ20 שקלים מיותרים. הטלת המכס מעלה בצורה ישירה את מחיר הדבש לצרכן, ומחמירה את בעיית יוקר המחיה. למעשה, גם התועלת האפשרית מהטלת המכס- הכנסות לקופת מדינה, אינה מתקיימת כאן, שכן המס כל כך גבוה ששום יבוא לא יכול להתבצע בתעריפים אלה.

לצד ענף הדבש, אשר נתח השוק שלו קטן ושולי, קיים ,תחום נרחב הרבה יותר אשר סובל מתחלואות דומות: ענף החלב. בענף החלב, ישנם מוצרים רבים עליהם מוטל איסור יבוא, ועל מוצרים אחרים ישנו מס יבוא גבוה, אשר הופך את היבוא לבלתי משתלם. התוצאה הישירה של המגבלות הללו מורגשת בכל קניה: לדוגמא, המגבלות האמורות מונעות מיזמים לייבא מגרמניה קוטג', אשר נמכר שם בפחות מ3 ש"ח ליחידה. היוקר מורגש במוצרים נוספים: חלב, גבינות וכל מזון המיוצר, ברובו, באמצעות חלב. התוצאה היא שוק מקומי לא תחרותי, אשר, בין היתר, איפשר לתנובה והמחלבות הנוספות להעלות משמעותית את מחיר הקוטג'. הסיבה ליכולתן של החברות הללו להעלות את המחיר היא ברורה – היעדר התחרות ומגבלות היבוא מונעות מיזמים לייבא מוצר מתחרה זול יותר מחו"ל. בשוק חופשי, המנגנון המונע מחברות להעלות את מחירי המוצרים והשירותים כרצונן הוא הידיעה שישנן חברות מתחרות אשר יספקו את אותו מוצר במחיר זול יותר. מגבלות היבוא הן מנגנון ההגנה על המחלבות: הללו יודעות שהמדינה תספק להן הגנה מפני תחרות מחו"ל.

דוגמא נוספת אשר עלתה לסדר היום הציבורי לאחרונה היא ענף הטונה. בישראל, נכון להיום, אין דיג של דגי טונה. משכך, כלל שימורי הטונה הנמכרים בארץ מורכבים מקופסאות שימורים "מוכנות", ויצרנים מקומיים, אשר קונים בנפרד דגי טונה ואורזים אותם בארץ. כיום, ישנו מס יבוא על שימורי טונה, ולכן יצרנים מקומיים מצליחים לייבא דגי טונה, לארוז אותם, ולמכור אותם במחיר נמוך יותר ממחירי השימורים המוכנים.

כצרכן וכאזרח, ציפיתי למצוא הסכמה עם רבים מהמוחים בנוגע לנקודה זו, אשר פוגעת יותר מכל בעשירונים הנמוכים, המוציאים אחוז גבוה במיוחד מהכנסתם הפנויה על מזון וסובלים יותר מכל מידה הקלה של המדינה על ההדק: ירי מכסים לכל הכיוונים.  עם זאת, דווקא עופר עיני ושלי יחימוביץ, מהלוחמים הגדולים למען זכויות ה"חלשים", הביעו התנגדות חריפה להמלצות בנוגע להורדת המכס. 

הטיעונים של הגברת יחימוביץ' ומר עיני, מתמקדים, כמובן, בחשש מתוצאותיו של פתיחת השוק לתחרות – פיטורי עובדים וסגירה של תעשיות. לדברי יחימוביץ: "התעשיינים שעושים תעשיית אמת ולא כלכלה ספקולטיבית והעובדים במפעלים אינן ציבור? הכל זה צרכנות? אז הצרכן יקנה טונה בשקל פחות, אבל פיטורי עובדים יפגעו יותר בחברה". עייני הוסיף: "זוהי פגיעה אנושה בפרנסתם של עובדים מוחלשים ממילא מהפריפריה, שנזקה גדול לאין-שיעור מהתועלת בדמות הפחתה של כמה עשרות אגורות במחיר המוצר, אם בכלל".

הטיעונים של יחימוביץ' ועיני הגיוניים בהיבט של סיבה ותוצאה, אך התבססות על מבחנים אלה להטלת מכסים מובילה למסקנות מגוחכות ומופרכות: האם ראוי שנכפיל את המס על יבוא מכוניות כדי לעורר את תעשיית הרכב הישראלית? האם כדאי להטיל מס של 400% על יבוא של סמארטפונים כדי להצמיח בישראל תעשיה בתחום? האם ראוי שנטיל מס מיוחד על יבוא טלוויזיות שלמות ומורכבות, בכדי שתקום תעשיה שלמה התייבא חלקי טלוויזיות ותרכיב אותן במפעלים מקומיים?  אולי בכלל כדאי שנדחה את הסיוע של האמריקאים החצופים, אשר, באמתלה של סיוע ביטחוני, מעניקים לנו כלי נשק מתקדמים ובכך מונעים מאיתנו לייצר אותם באופן עצמאי.

גם שאר הציטוטים של עיני מדגימים את חוסר ההבנה ממנה הוא סובל: "הממשלה מנצלת באופן ציני את הזעקה שעלתה במחאה החברתית להוזלת מחירים, כדי להגשים את החלומות מבית אגף התקציבים של שוק חופשי בלתי מרוסן שבו שולטת תחרות בלתי מבוקרת".  עיני, שאגב, מרוויח כ35 אלף ₪ בחודש, אולי שוכח שהמחאה קמה על יוקר המחיה בישראל, שנובע, בראש ובראשונה עקב היעדרות תחרות בלתי מבוקרת, אשר מביאה להוזלת מחירים. המכס המוטל על יבואני הטונה הוא מס המוטל ישירות על הצרכן הפשוט של המוצר, וגורם לכך שכולנו סובלים ממחירים גבוהים יותר בכל אותם תחומים: דבש, טונה, חלב, ירקות וכו'.

עיני ממשיך: "מדובר באבסורד של ממש. מחיר הטונה בארץ נמוך בהשוואה לממוצע העולמי. יש 5 מפעלים בענף שכולם מייצרים באזורי פריפריה ומעסיקים כ-600 עובדים. עוד 1,600 עובדים מועסקים בעקיפין בייצור קופסאות, שמן וכדומה". האם זה האבסורד, או עצם העובדה שהטלת המכס יוצרת שוק שלם של עובדים שאינם מועסקים באופן פרודוקטיבי ונמנעת העסקתם בתחומים חלופיים? האם איננו חיים את סיפורו של צ'רלי צ'אפלין בסרט "הנער", שבו אחד הנערים ניפץ חלונות בכדי שלצ'אפלין תהיה פרנסה? לפי התיאוריה של עופר עיני, הממשלה צריכה לעודד שוק של זורקי אבנים וזגגים, שכן הפסקת התרגיל הזה תיצור אבטלה ותפגע בעובדים. נכון שבמבט נקודתי, העובדים הללו אינם עובדים לחינם, שכן הם אורזים דגי טונה בקופסאות, אך בראיה המערכתית, עבודתם חסרת תועלת למשק, שכן ניתן לקבל את אותו מוצר ארוז במחיר זה בלא הצורך להשתמש במשאב העבודה של המועסקים בתחום.

הטיעון של עיני ויחימוביץ, לפיה פתיחת השוק ליבוא תיצור אבטלה, הוא, כמובן, מופרך לחלוטין כאשר מתבוננים בטווח הארוך. לידיעת הנכבדים, הנמלים (בהם, אגב, מועסקים חבריו של עופר עיני, באמצעות ועד עובדים שדאג לכך שנתב ירוויח 80 אלף ₪ בחודש, ומנהל מוזיאון שאינו קיים ירוויח 60 אלף ₪ בחודש) מלאים בסחורה מיובאת: החל ממכוניות, דרך מוצרי חשמל ועד לבגדים. עם זאת, נתוני הממשלה מדווחים על אבטלה נמוכה יותר מ6%, שהיא נמוכה יותר מכל מדינות מערב אירופה וארה"ב. אם אכן כל אותו יבוא נורא יוצר אבטלה – אז היכן כל המובטלים?!? אם עיני היה צודק – האם לא היינו אמורים לשמוע על עשרות אלפי המפוטרים ב"מדינה שנוטשת את עובדיה בשטח ההפקר של התחרות החופשית"? הכיצד ייתכן הדבר?

אז נכון שבטווח הקצר, ייתכן ופתיחת השוק ליבוא יגרום לפיטורי עובדים, וייתכן אף שתעשיות שלמות יימחקו לעד בישראל. אז מה? האם אנו סובלים מכך שאין יצור של טלוויזיות מקומיות? האם אנו סובלים מכך שאין יצרן טלפונים סלולריים ישראלי? האם מדינת ישראל צריכה לייצר את כל מוצרי הצריכה של אזרחיה? מדינות שונות מאופיינות בתכונות שונות, ולפיכך לכל מדינה יש יתרונות תחרותיים בתחומים אחרים, ובדיוק כפי שאינני מגדל ביצים באופן עצמאי אלא רוכש אותם, כך גם מדינת ישראל צריכה להתמקד בתחומי יצור בהם יש לה יתרונות וליהנות מהמחירים הזולים בהם ניתן לייבא מוצרים בהם יש למדינות אחרות יתרון.

כמובן שזו לא הפעם הראשונה שבה לוגיקה דומה פוגעת בכולנו. כבר בדיון על מכסי המלט, אשר הפכו את מפעל "נשר" המקומי למונופול, הבהירה לנו חברת הכנסת יחימוביץ היכן היא עומדת: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- ‎20 אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן" וקינחה ב"לנוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעיניי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר". כלומר, המסקנה היא שעדיף שכל הציבור ישלם יותר בעבור דירות חדשות, ובעקבות כך יתמודד גם עם עליה במחירי הדירות הקיימות ולו רק כדי כדי למנוע סגירת מפעל.

כמובן שהמצב בתחום הטונה דומה מאוד. פתיחת שימורי הטונה לתחרות חופשית אמנם עלולה להביא לפיטוריהם של העובדים הללו, אך היא תאפשר להם להתפנות ולעסוק בתחומים בהם הפרודוקטיביות שלהם רבה יותר, ובכך לתרום יותר לעצמם ולמשק. הותרת מכסי המגן על כנם אמנם מונעת את פיטוריהם בטווח הקצר, אך מותירה אותם במשרה בהם התרומה שלהם למשק נמוכה, ומונעת מהם לפתח כישורים בתחומים פרודוקטיביים יותר בכדי לשפר את כושר ההשתכרות שלהם.

ההתנגדות של ההסתדרות לפתיחת השוק ליבוא היא התנגדות אינטרסנטית: ההסתדרות מתבססת על בסיס  רחב מאוד של עובדים "חלשים", המהווים חלק משמעותי מכוח העבודה בישראל, ומנצלת אותם ככלי מיקוח על מנת להגן על המונופולים הגדולים והבזבזניים שלה: ועד חברת החשמל, ועד הנמלים, ועד רכבת ישראל וכדומה.  כשההסתדרות מאגדת כמות כה גדולה של עובדים, היד האוחזת בשאלטר השביתה מאיימת יותר ומקשה על המדינה להיפטר מהמונופולים הללו אשר עושקים את כספי הציבור בחוסר יעילותם. משכך, חייב עופר עיני לשמור על כמות גדולה מאוד של עובדים "חלשים" במשק, בכדי שיוכל לטעון אח"כ שהוא הגיבור המציל אותם מידיהם של המעסיקים תאבי הבצע. 

ההסתדרות משיגה מטרה נעלה זו במספר דרכים:

-          מניעת היבוא יוצרת מגזרים של עובדים שאינם פרודוקטיביים למשק, ומונעת מעובדים אלה לרכוש מקצוע חלופי בעל פוטנציאל קידום כלכלי.

-          מכסי המגן עליהם מגינה ההסתדרות בחירוף נפש, יוצרים מחירים גבוהים יותר לצרכן. אותם עובדים "חלשים", אשר מוציאים אחוז ניכר מהכנסתם על צריכה של מוצרי בסיס הם הסובלים העיקריים מכך.

-          קביעת מגבלות חוקיות על המעסיקים באמצעות איסור פיטורין, מתן קביעות, והטלת חובה לתשלומים נוספים על המעסיקים משפרת קבוצה קטנה של ועדים הנהנים מחסינות, ולצד זאת יוצרת שוק של עובדי קבלן שאינם זוכים ליהנות מפריבילגיות אלה.

היום, כשהמדינה עושה צעד בכיוון הנכון ומבקשת להפסיק את העיוות הזה, מתנגדים הסוציאליסטים לצעדים אלה באמתלה של שמירה על זכויות העובדים. ייתכן והם באמת ובתמים חוששים מכך שעובדים אלה יאבדו את משרתם ולא יוכלו להתפרנס. עם זאת, אין ספק שהם חוששים הרבה יותר מכך שאותם עובדים יתעוררו ויגלו  שההסתדרות משתמשת בהם ככלי משחק להשגת מטרותיה הפוליטיות, ולשימור כוחם של הועדים הגדולים והמסואבים. כל זאת מתבצע על חשבון אותם עובדים אשר אינם סמוכים על שולחנה של ההסתדרות, וסופגים את עלויות המכסים, הפוגעים בחומרה ברמת חייהם ובכוח הקניה של כספם. בינתיים, את החשבון מגישים לנו בכל ביקור במכולת וההפסד כולו שלנו.