על קרנות הצבי

בכתבה הקודמת בנושא הריכוזיות עסקנו בתחום הבנקאות. בכתבה הובאה דוגמא אחת לאופן שבו מעורבות של המדינה, גם אם מתוך כוונה טובה, משפיעה על התנהגות השוק ומביאה לתוצאות לוואי שליליות יותר מהסיכון בו רצתה לטפל. ראינו כיצד ביקשה המדינה להגן על אזרחי המדינה מפני מהלכים בלתי אחראיים של הבנקים, אשר עשויים לגרום להם לפשוט רגל, ובחרה להטיל רגולציה המגבילה את הבנקים. רגולציה זו אף מנעה הקמה של בנקים מבלי לקבל רישיון מהמדינה. הטלתן של מגבלות אלה הקשתה מאוד על התפתחותה של תחרות בתחום הבנקאות והאשראי. את התוצאות אפשר להרגיש באמצעות העמלות הגבוהות אותן אנחנו משלמים בתמורה לניהול החשבון, והן באמצעות האשראי היקר אותו אנו נאלצים לשלם בתמורה להלוואות, כאשר הריבית על האוברדראפט היא דו ספרתית, וזאת למרות שהריבית במשק נמצאת כבר שנתיים בשפל היסטורי. פן נוסף, ופחות מורגש הוא בתחום האשראי לעסקים, כאשר חלק ניכר מתיק האשראי של הבנק מכיל הלוואות ל"פירמידות" ממונפות בעוד שדווקא עסקים קטנים מתקשים לזכות במימון מאוד חיוני עבורם, ומחסור זה פוגע במידת התחרותיות במשק אשר יכלה לצמוח אילו היו אותם עסקים קטנים זוכים לאשראי גמיש יותר.

התחום השני, בו נרצה לעסוק כאן, הוא אחיו של תחום הבנקאות ואחד מאבני היסוד של כשלי השוק במדינה ככלל, והיווצרות הריכוזיות בפרט.  תחום זה הוא תחום הפנסיה. בתחום זה, יש רגולציה של המדינה, המחייבת את העובד והמעסיק להפריש חלק מהכנסתו לטובת חיסכון פנסיוני.

במבט ראשון, יש הגיון רב בצעד זה. מצד אחד, המדינה אינה סומכת על שיקול הדעת של אזרחיה, וחוששת שאם לא תכריח את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, חלקם לא יבינו את חשיבות העניין. חלקם, כך אפשר לחשוד, יעדיפו להשתמש בהכנסתם העודפת בכדי לרכוש אוטו חדש, לצאת לחופשה נוספת, לשכור דירה גדולה יותר או לבזבז אותו על צריכה שוטפת במקום לחשוב לטווח הארוך ולהפקידו לחוסכון. מצד שני, ישנו החשש שגם האזרחים האחראיים, אשר יבינו את חשיבות החיסכון, יבחרו, במודע או שלא במודע, להפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי גורמים בלתי אחראיים, אשר עלולים להפסיד אותם בהשקעות ספקולטיביות כושלות.

שתי ה"סכנות" הללו מביאות למצב בלתי רצוי עבור המדינה: אזרחים, המגיעים לגיל מבוגר, אשר אין ביכולתם לעבוד לפרנסתם מצד אחד, ואין ברשותם חסכונות לעת זיקנה מצד שני. מצד זה עלול לאלץ את המדינה לדאוג לאזרחים בלתי אחראיים אלה, באמצעות מתן קיצבאות וסיוע כלכלי, אשר יאפשר להם להתקיים. הטיפול בסכנות אלה מתבצע בשני אופנים: ראשית, המדינה מאלצת את העובדים להפריש את הכנסותיהם לפנסיה. מצד שני, המדינה קובעת מיהם הגופים אשר בידיהם ראשי העובד להפקיד את כספי הפנסיה שלו.

אין ספק שצעדים אלה השיגו, במידה לא מעטה, את המטרות לשמם נוצרו: לא רק שאזרחי המדינה נאלצים לחסוך לעת זיקנה, הם אף לא יכולים להתפתות ולהפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי ברני מיידוף או בכל השקעה ספקולטיבית אחרת. עם זאת, המהלכים הללו יצרו ריבוי תופעות לוואי שליליות אשר אליהן לא התכוון המשורר.

ראשית כל, מנגנון הרשיונות הממשלתי, שבו אין באפשרותו של אדם מן השורה להקים חברה לניהול כספי פנסיה יצר קבוצה קטנה מאוד של חברות המורשות לנהל את החסכונות שלנו. הדוגמה הברורה ביותר למחסור בתחרותיות בתחום הוא נושא העמלות, וכפי שבתחום הבנקאות איננו רואים שוני רב בתחום עמלות ניהול העו"ש, כך גם בתחום כספי בפנסיה, איננו רואים תחרות בפן זה. המדינה קבעה את גובה העמלות המקסימליות אותן רשאיות חברות אלה לגבות, ורובן ככולן גובות את אותה עמלה מקסימלית. למה הן עושות את זה? ראשית, אין מספיק חברות הפועלות בתחום בכדי ליצור תחרות. שנית, האזרח החוסך הוא שבוי של חברות אלה ואינו יכול לעשות בכספים הללו דבר פקט להפקדתם בידי אחת מהחברות המדוברות.

תחום העמלות הוא אמנם התחום בו לחוסך הפשוט יש הזדמנות לראות כיצד החיסכון המאולץ פוגע בו, אך ישנן השלכות נוספות וחמורות לא פחות, אשר אינן בהירות באותה המידה. 

בשלב ראשון, כדאי להסתכל על הרכב תיק ההשקעות הסטנדרטי של קרנות הפנסיה. תיקים אלה, נעים על הסקאלה של סיכון-סיכוי.  קצה אחד של הסקאלה כולל מסלולים סולידיים, המורכבים ברובם מאגרות חוב ממשלתיות במשקל גבוה, בעוד שהקצה השני, מורכב מאגרות חוב קונצרניות של חברות במשק, לצד השקעה בשוק המניות. הכיצד רלוונטי הדבר? נראה כיצד תמהילים אלה, בדמות אגרות חוב קונצרניות ומניות, מעוותות את מבנה האשראי במשק, יוצרות "מוקדי כסף", ומקטינות את התחרות בשוק המקומי.

אגרות החוב הקונצרניות הן, למעשה, הלוואות אותן לוקחות החברות במשק מן הציבור. עשרות מיליארדי שקלים, אשר מושקעים באגרות חוב אלה, מהווים כסף זול, המשמש חברות אלה לצורך התרחבות עסקית, השתלטות על חברות אחרות, והגדלת נתח השוק שלהן. עם זאת, כסף זה יוצר חוזר איזון מהותי: בעוד ששופרסל או מגה יכולות להנפיק אגרות חוב, לגייס כסף רב ולפתוח סניפים על גבי סניפים, הרי שבעל מרכול המתחרה עם רשתות אלה לא יכול ללוות כספים אלה, בכדי להפנותם למטרה דומה. 

עם זאת, כאן לא מסתיים העניין. לא רק שאין באפשרות בעלי העסקים הקטנים ליטול חלק בחגיגת האשראי הזו, הרי שהמיליארדים הללו, השוכבים בקרנות הפנסיה, שייכים לאזרחים מן המנין, אשר היו יכולים להשתמש בכספים אלה לטובת הקמת עסקים נוספים. מצב זה, שבו הגדולים מועדפים בעוד שהקטנים נשארים מאחור, יוצר ריכוזיות של כסף, נתח שוק, ובהמשך גם כוח, בידי קבוצה מוגבלת של חברות הנהנות מכספים אלה.

פרט ליצירת ריכוזיות בתחום מסוים, היצע הכסף תורם להתפתחותן של פירמידות רוחביות, השולטות על מספר תחומים במשק. היקפו העצום של הכסף הנמצא בידי קרנות הפנסיה, לצד מספרן המוגבל של החברות היכולות לגייסו באמצעות הנפקת אגרות חוב, מביא לאפקט של עודף היצע של כסף, ולירידת מחירו. משכך, לפתע מוצאות עצמן חברות רבות בפני הפיתוי ללוות כסף רב בריבית נמוכה, ומשתמשות בו כדי להיכנס לתחומים נוספים באמצעות רכישת חברות ויצירה של פירמידות. מצב זה, שבו פירמידות מסוימות שולטות במגוון רחב של תחומים, מגביל בצורה משמעותית את התחרות. לדוגמא, אם רשת שופרסל רוכשת מפעל לייצור מלפפונים חמוצים, הרי שהיא תרצה לתעדף אותו בסניפי הרשת שלה, ובכך תפגע במתחרות הפועלות בתחום, ואף תרתיע יזמים מלהיכנס לתחום זה. בכך, הפירמידות הללו יוצרות ריכוזי כוח, ומקטינות את פוטנציאל התחרות האמורה להיטיב עם הצרכן.

היבט נוסף, אשר נובע מהרגולציה בתחום הפנסיה הוא תחום "שכר הבכירים". פעמים רבות, נשמעו בתקשורת מחאות והתרעמות, בנוגע לשכר הגבוה אותו מקבלים מנהלי חברות רבות. ראשית, נושא שכר הבכירים מקבל התייחסות שגויה ואינו מתמקד בסוגיות הרלוונטיות של העניין. השאלה האם שכר מסוים הוא "ראוי" או "מוגזם" אינה כה פשוטה. האם תשלום שכר של 5 מיליון ש"ח למנהל רשת מזון הוא מוגזם? ואם אותו מנהל, בזכות החלטותיו,  שילש את רווחי הרשת, לשווי של עשרות מיליוני שקלים בשנה – האם השכר עדיין מוגזם? התשובה היא, כמובן, שקשה לקבוע מהו שכר "ראוי" ובוודאי שלא ניתן להציא טבלה, שבה ייקבע מהו השכר הראוי, בהתאם לקריטריונים מסויימים. שכר ראוי, הוא השכר שאותו עובד יכול לקבל בשוק החופשי כך שאם אני בעליה של רשת מזון פרטית, ואני בוחר לשלם למנהל הרשת שכר של 5 מיליון שקלים, הרי שאין שום מניעה מוסרית לעשות כן, וסביר להניח, ששכר גבוה זה הוא ראוי, אחרת הייתי בוחר להעסיק מנהל חלופי בעלות שכר נמוכה יותר.

הבעיה, אם כן, אינה בגובה האבסולוטי של השכר, אלא בשאלה מי בחר לשלמו. כאשר מדובר בחברה פרטית, ובעליה בוחר לשלם שכר מסוים, אין הדבר צריך להפריע לאף אחד. עם זאת, במקרה שלנו, המצב שונה לחלוטין. חברות רבות, בוחרות לשלם למנהליהן שכר גבוה, בעוד  שתוצאותיהן של אותן חברות אינן תמיד מצדיקות את התשלום. הסיבה לכך, היא, שבעוד שבעל החברה הוא הציבור, שכן הוא הגורם המחזיק במניות החברה באמצעות קרנות הפנסיה הללו, אין באפשרותו להשפיע על היבט זה. נכון שבשונה מבעלות פרטית, אין שום אפשרות ריאלית לתת לכל מחזיקי המניות להצביע על כל חוזה העסקה אותו חותמת החברה. זה פשוט לא מציאותי. עם זאת, בשוק חופשי, תופעת השכר הגבוה לא הייתה מתרחשת גם בלי ביצוע הצבעות אלה. אם אני, כבעל הון עצמי מסוים אותו אני משקיע באופן חופשי, מזהה חברה מסויימת אשר משלמת למנהליה שכר גבוה מבלי לקבל את התוצאות הנדרשות, אני יכול לבחור שלא לקנות את מניותיה של החברה, ולא להלוות לה כסף באמצעות קניית אגרות חוב. הסיבה העיקרית לרכוש מניותיה של חברה היא הרצון לקבל דיוידנד של רווחיה, וברור לחלוטין שכל תשלום שכר מופרז בה על חשבון דיוידנדים נדיבים יותר לבעלי המניות. זהו המנגנון המווסת חברות מפני תשלום שכר מופקר ובלתי מוצדק למנהליה – החברה הזו פשוט לא תצליח לגייס כסף לצורך מימון פעילותה. מצד שני, הדבר לא ימנע מחברות לשלם שכר גבוה לבכיריה במקרים בהם הוא מוצדק, כך שאני, כמשקיע, אעדיף להלוות את כספי לחברה המשלמת שכר גבוה לבכירים ומנפקת תוצאות, במקום לתת אותו לחברה המשלמת שכר נמוך אך סובלת מחוסר הצלחה. לעומת זאת, מה קורה במציאות? אותן חברות יכולות לבחור ולשלם שכר בלתי מוצדק למנהליה, בעוד שקרנות הפנסיה אינן "מענישות" חברות אלה, אלא ממשיכות להשקיע במניותיהן ולהלוות להן כספים. הדבר מאפשר לאותן חברות לחלק לבכירים את כספי הציבור, אשר בבעלותו נמצאת החברה, אז למה שיפסיקו?

כשל שוק אחרון, בו נרצה להתמקד, הוא היווצרותן של "שיטות מצליח". חברות רבות, כפי שכבר תואר, משתמשות באגרות חוב כדי ללוות כסף לצורך פעולתן. למרות שבתסריט האופטימי, כל החברות הללו מחזירות את החוב בהתאם להסכם, ישנן חברות אשר עלולות שלא לעמוד בהתחייבויותיהן למחזיקי אגרות החוב. הדבר אינו מוגבל לחברות בלבד, ובתקופה האחרונה אנו שומעים אודות מדינות רבות, אשר לוו כספים רבים ואינן מסוגלות לפרוע את החוב – החל מיוון, כלה באיטליה ,אירלנד, פורטוגל ועוד. כמובן שהריבית אותה משלמות מנפיקות האגרות לרוכשים משקפת, משקפת את הסיכון שהלווה לא תוכל לפרוע את ההתחייבות., כך שככל שהסיכון גבוה יותר, כך נאלצת הלווה להציע ריבית גבוהה יותר לרוכשים בכדי לשכנע אותם להסתכן ולא העדיף אלטרנטיבה בטוחה יותר.

אם כן, מה קורה כאשר חברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המלווים? עקרונית ישנן שתי אופציות: האחת היא שהחברה פושטת רגל, ובעקבות כך נכסיה ורכושה נמכר ומחולק בין הנושים. האופציה החלופית היא הסכמה בין החברה לבין הנושים: מדובר בסיכום, שבו החברה תחזיר רק חלק מהחוב עליו התחייבה, בין אם באמצעות דחיית תשלום החוב, או כל פיצוי אחר למלווים, אשר בא להחליף את פירעון החוב . 

כיצד, אם כן, מנוצל מנגנון קרנות הפנסיה לרעה? תארו לכם שחברת "א.א.א אחזקות", מחליטה לרכוש את חברת "קרח לאסקימוסים בע"מ" ולצורך כך לווה כסף מהציבור. היה והחברה הנרכשת עושה חיל, חברת האחזקות משתמשת בכספי הרווח כדי לפרוע את החוב. עם זאת, מה היה קורה לו חברת הקרח אינה מוצלחת כפי שחשבו תחילה? פשוט מאוד, החברה הלווה, אמורה לפנות לבעלי אגרות החוב ולהגיע עמם להסדר שישביע את רצונם. ובמקרה הזה? היא פונה למנהלי קרנות הפנסיה, אשר לא מגלים התנגדות יתרה כיוון שהם לא מפסידים מאומה מאי תשלום החוב במלואו, ומגיעה עמם להסכם על החזר חלק מהחוב. יד רוחצת יד. מי נפגע כאן? ציבור החוסכים, אשר כספי החסכון הפנסיוני שלו התכוונצו. 

אלמנט נוסף, שבוודאי היה מתרחש בשוק חופשי, הוא שגם לו הייתה חברת "א.א.א. אחזקות" מגיעה להסכם עם מחזיקי אגרות החוב על פירעון חלקי בלבד, סביר היה לצפות מציבור המשקיעים ללמוד את הלקח ולהימנע ממתן כל אשראי לחברה המדוברת. כיום, כמובן, מנגנון זה לא קיים, ואין שום דבר שימנע מחברה זו ללוות למחרת כסף בכדי לרכוש חברות אחרות ולחזור את התרגיל הזה שוב. שיטת מצליח, שראינו לא פעם ולא פעמיים מתרחשת לנגד עינינו כאן בישראל.

אז כיצד ניתן לפעול בנושא? ראשית כל, נרצה לבחון מהן הסיבות אשר הובילו מלכתחילה את המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, במקום לתת לכל אחד מן האזרחים את החופש לבחור כיצד להיערך לתקופה זו.

נראה שהטיעון העיקרי להחלטה זו הינו הטיעון הפרקטי. האזרחים אינם מסוגלים לחשוב לטווח הארוך, אינם דואגים לעתידם, ואם המדינה לא תיאלץ אותם להפריש חלק מהכנסתם הפנויה לטובת חיסכון לעת זיקנה, אותם אזרחים לא יוכלו להתאפק, יבזבזו את הכספים שלהם ויגיעו לגיל פנסיה מבלי שיש ברשותם כל הון אשר יאפשר להם להתקיים בכבוד. משכך, על המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך, כיוון שהמדינה יודעת מהי ההתנהלות ה"נכונה" בהיבט זה.

הטענה הראשונה כנגד שיקול זה היא טענה מוסרית. גם אם החיסכון הפנסיוני השוטף הוא המהלך הנכון והחכם, האין זה ראוי לאפשר לאזרחים לשגות כשהם רוצים בזאת? האין זה נכון לתת להם את ההזדמנות להתנהל בניגוד לדעת ה"מומחים" מפאת העדפותיהם ההטרוגניות?

כמובן שעצם ההנחה שהחיסכון במתכונתו הנוכחית רחוקה מאוד מלהיות אקסיומה. מדוע אין אנו רוצים לאפשר לאנשים הרוצים להינות היום על חשבון איכות חייהם בעת זקנה לעשות כן? האם ייתכן ואדם יוכל לנצל בצורה טובה יותר את הכנסתו כיום, מאשר אם יפקיד אותה בידי קרן הפנסיה שלו? המדינה מבצעת כאן פשע כפול: לא רק שהיא קובעת  מהי ההתנהלות הנכונה, היא אף מאלצת את כל אזרחיה לנהוג בדרך זו ועושה בכספם כבשלה.

החשש הבסיסי של המדינה הוא שאותם אזרחים בלתי אחראיים ימצאו עצמם בגיל זקנה ללא הכנסה או הון, ויפלו כנטל על המדינה. טיעון זה יכל להישמע כסביר אילו היינו מניחים ש90% מהאזרחים ינהגו בצורה בלתי אחראית, אך אם מדובר במקרים מעטים, האם ראוי "להגן" על אותם אזרחים בלתי אחראיים במחיר פגיעה מהותית בשאר האזרחים?

בעיה מהותית נוספת, אשר ההופכת את החוסכים לתלויים בבנקים, ובקרנות הפנסיה נובעת מההתנהלות של מדינת ישראל. בעבר, החיסכון הבסיסי ביותר היה אחסון הכסף בבית, או אפילו בכספת סגורה. מדובר בחיסכון נזיל, חסר סיכון ויציב. כיום, המדיניות של מדינת ישראל ושאר מדינות העולם יוצרת אינפלציה מכוונת, אשר מורידה את ערך הכסף לאורך זמן ובצורה זו חוסמת את האפשרות הבסיסית לחסוך את הכסף באופן אישי בבית. כיום, כל אדם הרוצה לחסוך את הכספים הללו באופן עצמאי בבית משלם "מס אינפלציה" בכך שהמדינה, באמצעות הוזלת ערך הכסף, עושקת חלק מחסכונותיו. התוצאה היא שהאזרח הקטן מצוי במצב בו אין לו ברירה, אלא להפקיד את חסכונותיו בידי אותן חברות פנסיה או בנקים, והוא שבוי בידיהן.

המעבר מהשיטה הנהוגה כיום לשיטה בה אין פנסיית חובה אינו פשוט, כיוון שהאזרח הורגל, במידה מסוימת, שהמדינה משמשת כבייביסיטר ודואגת לוודא שאך אחד לא טועה. שיטה זו מורידה את האחריות האישית של האזרחים, מעודדת אזרחים לנהוג בצורה בלתי אחראית, ומבססת את אחריותה של המדינה לחלץ אזרחים כושלים מהתנהלותם שלהם. כמובן שביטול פנסיית החובה אינו כולל את ביטולה של המערכת הנוכחית, אלא מתן אפשרות לציבור החוסכים שלא להשתמש בה אם אין הם מעוניינים בכך. שלב חשוב נוסף, הנחוץ בכדי לתקן את העוולות הוא הפסקת המדיניות המופקרת, שבה המדינה שמה למטרה יעד אינפלציה חיובי (1-3% באופן רשמי). בכך מנהלת מדיניות מוצהרת שבה היא עושקת את אזרחיה באמצעות מס נסתר זה, ומענישה דווקא את האזרחים האחראיים, אשר טרחו לחסוך, וכעת מאבדים נתח מכספם מעצם אחזקתו במזומן, למרות שלא התכוונו ולא רצו לקחת כל סיכון. על נזקי האינפלציה – בחלק הבא.

שבת עובדים גם יחד

בחופשת הקיץ לפני 10 שנים, בגיל 17, החלטתי לחפש עבודה. כבר בתחילת החופש, כאשר הזדמן לי להגיע לאחד מהסופר-מרקטים הקרובים לביתי, שאלתי את מנהל הסניף אם הוא מעוניין להעסיק אותי וכך, בתוך 10 דקות, הפכתי לעובד מן המניין. את השכר עבור העסקתי לא קיבלתי ישירות מהמעסיק, אלא דרך חברת כוח אדם. פרט לצורך לכתת רגלי למשרדים של חברת כוח האדם, פעולה אותה עשיתי בשמחה רבה, לא חשתי הבדל לעומת עמיתי לעבודה. ממש עובד קבלן מאושר. כיוון שמדובר היה בעבודה בשכר מינימום (17.58 ש"ח, דאז) לתקופה מוגבלת וללא אפשרויות קידום, השאלה מדוע בחר מנהל החנות להעסיק אותי בעקיפין לא עניינה אותי.

המצב המשיך עד שבאחד הביקורים שלי במשרדי חברת כוח האדם, שאלתי, מתוך סקרנות, מהי עמלת התיווך שלהם – כלומר, מה גובה התשלום אותו הם מקבלים מהמעסיק שלי. התשובה של הפקידה היממה אותי: חברת כוח האדם קיבלה 26 ₪ בשעה תמורת "העסקתי". ההלם נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית כל, כיצד ייתכן שחברת כוח האדם הרוויחה כל כך הרבה כסף כאשר היא לא סיפקה, כביכול, שום שירות חיוני למעסיק, שכן אפילו את העבודה מצאתי בכוחות עצמי. שנית, כיצד ייתכן שהמעסיק העדיף לשלם תוספת כל כך משמעותית בכדי להעסיק אותי דרך חברת כוח האדם, בעוד שבוודאי היה באפשרותו לשלם לי ישירות שכר נמוך יותר. היכן ההיגיון מצד המעסיק לשלם למתווך תוספת של 50% לשכרי על שירות ריק מתוכן?

כדי לנסות ולהבין את הסיבות לתופעה זו, כדאי להסתכל דווקא מנקודת המבט של המעסיק. ראשית כל, כל מעסיק מנסה לבצע הערכה בנוגע למידת התועלת אותה יוכל להפיק מהעובד החדש ולשקול, מנגד, את עלות ההעסקה. לדוגמא, אם בעל חנות בגדים שוקל אם להעסיק עובדת נוספת, הוא ינסה לשקול את תוספת הרווח של העסק שלו למול מחיר העסקתה של עובדת נוספת. חשוב להבין, שבעל העסק אדיש לחלוטין בנוגע לשאלה כיצד ישלם למוכרת החדשה שלו - בין אם מדובר בשכר, פנסיה, קרן השתלמות, קופת גמל, דמי הבראה וכו'. השאלה היחידה היא: האם התועלת הנוספת מהעסקת העובדת, גבוהה יותר מעלות העסקתה.

נקודה רלוונטית נוספת בעבור המעביד, היא מצבו לאחר העסקת העובדת. ככל שבעל עסק מאמין שלא יוכל להתאים את אופי עבודתה בהתאם לצרכי העסק או אפילו לפטרה, בין אם בגלל האטה במכירות, ובין אם בגלל חוסר יעילותה של העובדת, כך הוא יירתע מלהעסיקה מלכתחילה.

בהיבט זה, ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוקים ותקנות מגוונים, אשר פוגעים אנושות במידת הגמישות של בעל העסק:

- תשלום פיצויי פיטורין

- מתן קביעות

- מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורין

- זכותו של עובד להתפטר כדין מפוטר במידה ובעל העסק מבצע שינוי בתפקידו

- זכותו של עובד לשימוע לפני פיטורין

- יכולתו של עובד לתבוע את מעסיקו על פיטורין שאינם כדין

- איסור פיטורי עובד חולה, בשירות מילואים או בהריון

וזכויות נוספות בסגנון זה.

האבסורד הוא, שדווקא הרצון להגן על העובד מפני "המעסיקים תאבי הבצע", מביא למעשה לתוצאה ההפוכה: המעסיקים נמנעים מלהעסיק עובדים חדשים "מן המניין", מתוך חשש שבמידה וירצו לוותר על שירותיהם של אותם עובדים, יתקשו לעשות כן, או, לחילופין, יעמדו בפני הוצאה כספית נוספת. מכאן, שאותם מעסיקים, אשר נזקקים לכוח אדם המדובר, משתמשים בשרותי "קבלני כוח אדם", אשר גובים פרמיה בעבור הגמישות בה המעסיק חפץ.

חלק גדול מאותן "הגנות", נוצרו מתוך נסיון להגן דווקא על העובדים ה"חלשים" ביותר בשוק העבודה, אך בפועל, עובדים אלה הם הנפגעים העיקריים מההשלכות של החוקים האמורים. בעוד שעובד "בכיר", נהנה מכוח מיקוח רב יותר מול המעסיק, ולפיכך יכול לדרוש זכויות אלה, הרי העובדים ה"חלשים" נמצאים בעמדת מיקוח חלשה יותר, ונאלצים להפסיד את הסכום אותו משלם המעסיק לקבלן. אם נתבונן בדוגמא מלפני 10 שנים, ניתן לראות בקלות כיצד נפגעתי: אלמלא חוקי המגן, המעסיק יכל להעסיק אותי ישירות בשכר גבוה יותר, במקום להעביר את ההפרש לטובת חברת כוח האדם.

בשלב זה, יטענו רבים ש"ביטול הגנות אלה יאפשר למעסיקים לעשוק את העובדים שלהם", אך טיעון זה לא מחזיק מים. ראשית כל, אין זה ראוי בעיני לראות חוזה הנחתם מרצון חופשי ובלא כפיה כניצול. אילו מעסיק כלשהו, היה מנצל את עובדיו ומשלם להם שכר הנמוך מהשכר הראוי שלהם, הרי עובדים אלה היו מתפטרים ועוברים לעבוד אצל מעסיק אחר אשר מסכים לשלם להם שכר ראוי. כיוון שרוב עובדי הקבלן אינם נוקטים בצעד זה, ניתן להסיק שהתפוקה שלהם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר, ולפיכך השכר שלהם "הוגן" או מייצג את תפוקת עבודתם. 

"הוכחה" נוספת לטענה זו ניתן למצוא בשוק ההייטק, הרווי ב"עובדי קבלן". בשוק זה, מנצלים מעסיקים מסויימים את הגמישות האפשרית בהעסקת עובדים דרך חברות קבלן, ועם זאת מעטים יוכלו לטעון שמעסיקים אלה "מנצלים" את העובדים הללו. כיצד, אם כך, ניתן להסביר את העובדה שעובדי הקבלן בחברת אינטל או מייקרוסופט לא מקבלים שכר מינימום ו"נעשקים"? האם עמיר פרץ הצליח להתברג לתפקיד סמנכ"ל כוח האדם באחת מחברות אלה והחליט לשלם לעובדים אלה שכר גבוה מתוך טוב ליבו?

התשובה היא, כמובן, שחברות אלה נאלצות לשלם שכר גבוה לעובדי הקבלן הללו, כיוון שיש תחרות על עובדים אלה וכיוון שהתפוקה אותה הם מספקים למעביד מצדיקה את השכר הגבוה אותו הם דורשים. אם חברה מסויימת תחליט לשלם שכר מינימום לעובדים האמורים, הם יעזבו ויעברו לעבוד בחברה אחרת, אשר מוכנה לשלם להם שכר ראוי. 

טיעונים רבים נגד תופעת עובדי הקבלן מתייחסים לכך ש"העובדים הללו נמצאים בחשש מתמיד מפני פיטורין" ומכאן משתמע שמתן קביעות במקום העבודה הוא מצב רצוי. עם זאת, מצב בו עובד, בין אם הוא עובד קבלן או עובד המועסק ישירות, חושש מפני פיטורין הוא המצב הסטנדרטי בכל מקומות העבודה הפרטיים בשוק. ההשלכות של עובד המוגן מפני פיטורין, דומות לנזקיו של מונופול מנקודת מבטו של הצרכן: הנזק העיקרי בקיומו של מונופול הוא העובדה שאותו מונופול עלול להוריד את רמת השרות בעוד שלצרכן אין אלטרנטיבה אחרת והוא נאלץ להשתמש בשרותיו של אותו מונופול. במקרה שלנו, הרי שלעובד המוגן מפני פיטורין אין מוטיבציה מיוחדת להשקיע את כל מרצו בעבודה, שכן גם אם לא יתאמץ - למעסיקו אין כל סנקציה אותה הוא יכול להפעיל כלפיו. תופעה זו יוצרת חוסר יעילות, ואבטלה סמויה. במקרה של עובדים במגזר הציבורי, הדבר יוצר בזבוז רב של כספי ציבור. בדומה לכך, מעסיקים במגזר הפרטי, אשר אינם יכולים לפטר עובדים מבלי לקבל את אישורו של הועד, אינם מסוגלים להוציא מהמערכת עובדים גרועים, להתייעל, ולהוזיל את המחיר לצרכן.

אספקט נוסף של החשש מפיטורין נובע מדאגתם של אותם עובדים שלא יהיה באפשרותם למצוא עבודה חלופית. למרות שטענה זו תקפה בנוגע לעובדים מסויימים, הרי שנכונותה אינה נובעת מהעסקתם של אותם עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, אלא מטיב כישוריהם. עובדים קבלן רבים, המועסקים בשוק ההיטק, יחששו במידה מועטה יותר מפני פיטורין, שכן כישוריהם יאפשרו להם למצוא עבודה חלופית. מכאן, שהחשש של עובדים אלה מפני פיטורין, אינו נובע מאופן העסקתם, אלא מהעובדה שמדובר בעובדים בעלי מגוון מצומצם של כישורים. הרי גם מנקה, המועסקת באופן ישיר ולא באמצעות קבלן כוח אדם, חוששת מפני פיטורין והשלכותיהם באותה המידה בדיוק. כמובן שלחוקי ההעסקה יש אשמה רבה בקושי למצוא עבודה חלופית: ככל שישנם חוקי נרחבים יותר המתיימרים להגן על העובד, כך עולה חששו של המעסיק מפני העסקת עובדים חדשים, ולו לתקופת נסיון.

הרעיון שבו ניתן, באמצעות חוקים ותקנות, לשפר את מצבו של "העובד הפשוט" בהתעלם משווי המשקל בשוק הוא רעיון מגוחך. אם אכן היה זה המצב, אזי מדוע שלא נמשיך ונקבע עוד חוקים בסגנון דומה:

- נעלה את שכר המינימום ל40 ש"ח.

- נקבע שניתן לפטר עובד רק בהתראה מראש של 3 חודשים

- נקבע שההפרשה לקרן הפנסיה מצד המעסיק תהיה בגובה כפול מהנהוג היום

- נקבע שכל עובד יקבל קביעות במקום העבודה לאחר חצי שנת עבודה

וכדומה.

ניתן לראות בקלות שכל חוקי המגן הללו אינם עוזרים לעובדים, ויותר מכל - פוגעים בצורה המהותית ביותר באותם עובדים "חלשים", אשר למענם חוקקו חוקים אלה. הנסיון להטיל מגבלות או לכפות שכר העולה על השכר ה"הוגן" בשוק יוביל לנסיונות לעקוף את המגבלות הללו מחד, וחוסר נכונות להעסיק עובדים מאידך - פעולה אשר מגדילה את היקף האבטלה בשוק.

בפועל, אי אפשר להגדיל, באורח פלא, את השכר של כל העובדים במשק - בין אם באמצעות העלאה ישירה של גובה שכר המינימום, ובין אם באמצעות קביעת מגבלות האמורות להיטיב עם העובדים ולהגביל את המעסיקים. עובדים, אשר מרוויחים את שכר המינימום במשק, הם עובדים שתפוקתם ותרומתם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר. ככל שינסה המחוקק או ההסתדרות לכפות על מעסיקים תנאים דרקוניים בנוגע למועסקים שלהם, כך הם ינסו לעקוף תקנות אלה, ובאם ייכשלו הם פשוט לא יעסיקו את העובדים הללו. זה נכון במקרה בו יוחלט להכפיל את שכר המינימום, וזה נכון גם כאן.

ההסתדרות, אשר הצמיחה, באמצעות ועדי העובדים שלה, עובדים עם קביעות בלתי מוגבלת, מנעה ממעסיקים לפטר עובדים חסרי תועלת, והקשתה עליהם לבצע שינויים חיוניים במצבת כוח האדם, היא שהצמיחה את ענף עובדי הקבלן, ומחאתה כנגד התופעה היא בגדר "הרצחת וגם ירשת". באותה מידה, היא יכלה לדרוש מהמדינה להכפיל את שכר המינימום, ואח"כ לשבות על כך שהמדינה והמעסיקים תאבי הבצע, נאלצו לפטר עובדים רבים בעקבות השינוי. בהסתדרות מנסים להלל את זכות השביתה בתואנה שמדובר בזכות יסוד מוסרית - כמו חופש הדיבור, חופש העיסוק, הזכות לקנין, והשוויון בפני החוק. המצב בפועל הוא שהזכות לשבות היא אמצעי סחיטה של ארגוני העובדים כלפי ממשלת ישראל ומשלם המסים. אם אכן היה הדבר נכון, סביר להניח שהיינו רואים שביתות נפוצות גם בשוק הפרטי, אך הדבר נדיר מאוד. הסיבה היא שבשוק הפרטי, מעביד המתמודד עם עובדים שובתים יכול להחליפם, ובנוסף עובדים השובתים לעתים תכופות פוגעים בהצלחת העסק, מובילים לקריסתו, ומשאירים עצמם מובטלים. לכן, עובדים בשוק הפרטי אינם יכולים לדרוש מהמעסיק דרישות בלתי סבירות, אפילו אם הם מאוגדים, שכן היענות לדרישות אלה יביאו לקריסת העסק וחשש זה מאזן את דרישותיהם. מצד שני, ועדי העובדים בשוק הממשלתי, יכולים להרשות לעצמם לסחוט את משלם המסים לאור העובדה שלמונופולים הממשלתיים אין תחליף, ו"לא ניתן לאפשר להם לקרוס". בנוסף, בשונה מבעל עסק פרטי, אשר מוציא את הכסף מכיסו, הממשלה, בכניעתה לדרישות הועד, מוציאה את הכסף מכיסו של משלם המסים. דבר זה מתמרץ את הממשלה להיענות לדרישות אלה, גם אם הן מוגזמות, מתוך רצון לשמור על שקט תעשייתי.

שוק עובדי הקבלן מכיל, לעתים, קבלנים הפוגעים בעובדיהם בכך שאינם משלמים להם זכויותיהם בהתאם לחוק, או בהתאם לחוזה ההעסקה שלהם. זוהי תופעה מגונה, אשר הטיפול בה חייב להתבצע באמצעות אכיפה מוגברת ועונשים חמורים - הן באמצעות קנסות כספיים והן באמצעות מאסר. 

מצד שני, בכדי לעודד מעסיקים להעסיק עובדים בשכר גבוה יותר, יש לאפשר לאותם מעסיקים גמישות תעסוקתית. התערבות ממשלתית, ונסיון לשפר את מצבם של העובדים באמצעות חקיקה המנוגדת לדרישות השוק, תביא, ברוב המקרים, לנזק רב יותר בהשוואה למצב המקורי אותו הייתה כוונה לתקן. הכסף המגיע לכיסם של קבלני כוח האדם הוא כסף "מבוזבז", שאינו אלא עמלת תיווך. אלמלא המגבלות על המעסיקים, סכום זה יכול היה להגיע לכיסו של העובד באמצעות שכר גבוה יותר, שכן השאלה להיכן מועבר הכסף אינה מעניינת את המעסיק. בנוסף, גם בלא העלאת השכר, היה מגיע ההפרש לכיסו של המעסיק, מפחית את העלויות התפעוליות ובמצב של תחרות היה מאלץ אותו להוזיל את שירותיו ובכך להיטיב עם כלל האוכלוסיה. כדי לשפר את מצבם הכלכלי של העובדים, יש לאפשר להם חופש תעסוקתי וחוזי מול המעסיקים, ולשפר את רווחתם באמצעות הורדת נטל המס הישיר והעקיף החל על הכנסותם המוגבלת. רוצים להגביל בחוק את תופעת עובדי הקבלן? תתכוננו לעובדים שהתעסוקה היחידה שלהם היא להמתין בתור ללשכת האבטלה.

שוק חשמלי

יותר מ60 מיליארד ש"ח. זהו היקף חובותיה של חברת החשמל. 60 מיליארד. כמעט 20% מתקציב המדינה. כ30 אלף ש"ח לכל משק בית. יותר מ7500 ש"ח לכל אזרח. כיוון שמדובר בחברה ממשלתית וספקית החשמל הבלעדית במדינה, ברור שהמדינה תיאלץ לפרוע את החובות הללו. האם יימצא הפוליטיקאי שיאפשר לחברת החשמל לפשוט את הרגל ולהשאיר את המדינה בלי חשמל? ודאי שלא. ברור, שמדינת ישראל לא יכולה לייצר כסף יש מאין. לפיכך, בכדי לממן את תשלומי החובות הללו תיאלץ מדינת ישראל להטיל מסים נוספים, או להימנע מהורדת מסים אשר הייתה מתאפשרת אלמלא הצטבר החוב המדובר.

אז היום, החליטה מליאת רשות החשמל להעלות את מחירי החשמל ב4.7%. צעד מתבקש לאור העובדה שחברת החשמל כורעת תחת התחייבויותיה ואינה מסוגלת להקטין את חובותיה במבנה התעריפים הנוכחי. עם זאת, כמובן שצעד זה עורר ביקורת ביקורת ציבורית על ה"שוד" וה"גזל" של חברת החשמל. המחאה על העלאת המחיר היא כמובן מטופשת מאין כמותה ונטפלת לסימפטום ולא לבעיה: במקום למחות על הניהול המופקר של חברת החשמל שהוביל אותה לחובות של 60 מיליארד ש"ח, מוחים על הסימפטומים הנובעים מהחוב העצום הנ"ל.

המחאה כנגד העלאת המחיר לא דילגה על אף אחד:

איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, הגיב: "ראש הממשלה אומר שהוא מוריד מחירים, אבל המחירים כל הזמן עולים. מעשים לחוד וסיפורי מעשיות לחוד. ראש הממשלה אומר משהו אחד ובפועל עושה משהו אחר. אי אפשר לעבוד על הציבור לאורך זמן. אנחנו מחפשים עכשיו פתרונות לפעולות ההזויות האלה". פעולות הזויות? כיצד ישתנה המצב אם מחירי החשמל יירדו? החוב של חברת החשמל יתפח עוד יותר, מדינת ישראל תצטרך לכסות חוב גבוה יותר, וכדי לכסות חוב גבוה יותר, היא תיאלץ להטיל מסים גבוהים יותר על הציבור. הורדת מחיר החשמל היא, בסך הכל, פעולה פיקטיבית המסתירה את התשלום בעבור החשמל בתוך שלל המסים שמטילה המדינה על האזרח. התוספת לדבריו עוד יותר משעשעת: "על חברת החשמל לדעת לאזן בין הרצון להרוויח לבין טובת הציבור" – על אילו רווחים הוא מדבר? לחברת החשמל חובות של 60 מיליארד ש"ח!

על אילו פתרונות חושב שמולי? אולי, במסגרת שעון הקיץ, נבצע הזזה של השעון אחורה ולא קדימה. כך, החשיכה תגיע שעתיים מוקדם יותר. הדבר יעלה את צריכת החשמל, יגדיל את הכנסות חברת החשמל ויאפשר לבטל את העלאת התעריפים. אני בטוח שהפתרון ההזוי הזה יכול להרגיע את זעמו של הדובר.

רגב קונטס, מ"מובילי המחאה החברתית", הוסיף: "בקיץ עשו לנו טובה ובמקום התייקרות של 20%, הממשלה ייקרה רק ב-10%. אנחנו היינו ילדים טובים וחסכנו בחשמל והנה אנחנו מקבלים פרס - התייקרות נוספת",. גם לדבריו, הממשלה דחתה חלק מן ההעלאה במשך כמה חודשים בכדי להקל עליו, ועדיין הוא בוחר להתלונן.למעשה, מדובר בהודאה של מר קונטס באחריותו להעלאת המחירים. הרי הצהרתו בדבר הצריכה המוקטנת הורידה את הכנסות חברת החשמל ומאלצת אותה לבצע העלאת מחירים היום. אם רק היה מספיק אחראי לבזבז ולצרוך חשמל לריק, ניתן היה להימנע מהגזירה הזו.

סתיו שפיר, עוד אחת מ"מנהיגות המחאה", הוסיפה שהמחאה כנגד העלאת המחירים הינה "תזכורת אחרונה שתושבי ישראל אינם סמרטוטים של עשירי המדינה" וש"החשמל הוא רק חלק מסיטואציה יותר רחבה של העלאת מחירים". סמרטוטים של עשירי המדינה? כנראה שהגברת שפיר קצת התבלבלה בין חברת החשמל הממשלתית לבין חברת חשמל פרטית כלשהי אשר נמצאת בבעלות של "עשירי המדינה" ועושקת, לכאורה, את הציבור. כצעד מנע, אני מציע לנקוט בחרם צרכנים כנגד חברות החשמל בבעלות "עשירי המדינה", ולהתנתק מיד מחברתו החשמל של תשובה, דנקנר, לבייב ושאר טייקוני החשמל הנצלנים.

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", הצטרף אף הוא לביקורת וקרא לכנסת להחזיר לאלתר את פיקוח המחירים. "זהו פשוט שוד לאור היום. אם רוצים להעלות את התעריף, שייעלו אותו לצבא ולתעשייה ולא לגלגל את זה על הצרכנים הקטנים.  הנפגעים הגדולים ביותר מההתייקרות הזו יהיו אוכלוסיות מוחלשות והמעמד הבינוני שמצבו הולך ומדרדר". אין ספק שתגובה זו היא אוסף של הצעות המופרכות ביותר. איך העלאת התעריפים על הצבא תעזור? מדובר, כנראה, בתגלית היסטורית מן המדרגה הראשונה מפי גאון פיננסי. משכך, אני מציע שנבטל מיידית את כל המסים העקיפים ונטילם על צבא ההגנה לישראל. מס בלו על דלק? רק לרכבים צבאיים. מע"מ על מוצרי חלב? נטילו רק על מערך הלוגיסטיקה. ארנונה? זו כבר היסטוריה. מעתה, רק בסיסי צה"ל ישלמו ארנונה. אם זה לא יספיק – ניתן להרחיב את מקורות המס ולהטילו על משטרת ישראל, השב"כ, המוסד, הטלת מס ליסינג על טנקים ומכסים על ייבוא פגזים. תנו לצה"ל לנצח לשלם.

לא קשה להבין את האבסורד שברעיון הטלת המס על הצבא. הרי הדבר יגדיל את חשבון ההוצאות  של הצבא, יגדיל את תקציב הביטחון, ויאלץ את המדינה להגדיל את נטל המס כדי לממן את ההוצאה הנוספת.  הרי תקציב הצבא, ממומן כולו באמצעות משלם המסים. כיצד הטלת מס על גוף הממומן באמצעות מסים תקל על נטל ההוצאות? כולנו מצפים בקוצר רוח לפירוט המשנה הכלכלית העומדת בבסיס הרעיונות הללו.

רונה מורן מתנועת "התחברות-תראבוט" הוסיפה: "משפחות חד הוריות והמתגוררים בדיור הציבורי לא צריכים לעבור את החורף הקרוב ללא חימום בגלל שממשלת ישראל הפקירה אותם לחסדי השוק. מחירי החשמל צריכים להיות מסובסדים ותחת פיקוח".. הפקירה לחסדי השוק? האם הגברת מורן חיה במדינה אחרת בה יש שוק חופשי של אספקת חשמל? על איזו שוק בדיוק מדובר כאן? מונופול החשמל הממשלתי? האם גם כאן ישנם טייקונים עליהם ניתן להטיל את האשמה?

גם הרעיון של פיקוח מחירים מנותק לחלוטין מהמציאות, שכן מחיר החשמל כבר היום נקבעים באמצעות "הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל", שהיא רשות ממשלתית המפקחת על מחירי החשמל.עם זאת, ייתכן ופיספסתי את כוונתה של הגברת מורן. האם היא התכוונה לפנות לאו"ם ולדרוש ממנו להטיל פיקוח על מחירי הנפט המשמשים להפקת חשמל? אני בטוח שמטרה נעלה זו תזכה להבנה ושיתוף פעולה מצד הקטארים, ולכן עלינו לארגן משלחת בראשות הגברת מורן, אשר תפעל ברחבי מדינות האיסלאם ותסביר שם כיצד סבסוד מחירי הנפט יעזרו לישראל להשיג "צדק חברתי".

אז מה באמת מקור הבעיה? ההתנהלות המופקרת והשערורייתית של חברת החשמל, אשר הביאה אותה לבור של 60 מיליארד ש"ח ותיאלץ את משלם המסים לממן את חילוצה והצלתה. המחאה כנגד העלאת התעריפים היא חסרת כל הגיון. היכן הקולות הקוראים לחסל את המונופול הממשלתי הלא יעיל? היכן הקולות לשים סוף למסע הבזבוז הממומן באמצעות כספי הציבור? מדוע נמנעים מנהיגי המחאה מלצאת בקריאה כנגד המונופולים הממשלתיים? היכן הקריאות הפתוח לייבוא את שוק מוצרי החלב על מנת להוריד מחירים הכלל האוכלוסיה.

האם ביטול העלאת התעריפים תעזור למצבו של מעמד הביניים? ודאי שלא. ביטול ההעלאה תגדיל את נטל החוב של חברת החשמל, תגדיל את היקף החילוץ בתקציב המדינה, ותיאלץ על המדינה להגדיל את נטל המס על אותו מעמד הביניים.

בשוק החשמל אין שמץ של קפיטליזם, שוק חופשי או תחרות.  הוא דוגמא ברורה לכישלונותיו של הניהול הממשלתי והשיטה הסוציאליסטית. למרות זאת, העובדה שהאשמה על כישלונה של השיטה מופנה לעבר השוק החופשי מהווה הוכחה ניצחת שבבסיס המחאה עומדת תפיסה אידאולוגית מעוותת, שבה כל רעה חולה מיוחסת לשוק חופשי, ולעזאזל עם העובדות.

סיכון ובינוי

בשעה טובה, ולאחר 50 ימים של דיונים, פרסמה ועדת טרכטנברג את מסקנותיה. ראשית כל, יש לציין לטובה את המאמץ והעבודה הרצינית של חברי הועדה, ואת נכונותה לעמוד בצורה איתנה כנגד דרישות פופוליסטיות כאלה ואחרות, אשר נשמעו פעמים רבות בתקשורת. מטרת כתבה זו הינה לבחון את המסקנות וההמלצות של הועדה ואף להציע פתרונות נוספים אשר לא נכללו בדוחותיה. 

מרכיב הדיור הינו אחד המרכיבים המשמעותיים בתחום יוקר המחיה. ראשית, דיור הינו מוצר בסיס אותו צורכים כלל אזרחי המדינה. שנית, מדובר במוצר המהווה הוצאה כספית משמעותית, ונכון להיום משקלו מעל 20% בחישוב הוצאות משקי הבית. משכך, ניתן לראות כיצד הזינוק במחירי הדיור, בין אם מדובר במחירי השכירות או מכירי הרכישה, גרם לעליה ביוקר המחיה ובגובה ההוצאות של משקי בית רבים. על פי דו"ח הועדה, משנת 2007, ובמשך 4 השנים האחרונות, עלו מחירי הדירות בכ30% ריאלית (בניכוי הפרשי מדד), לצד מחירי השכירות, אשר עלו בכ20% ריאלית. כמובן שעליה כה חדה פגעה הן ביכולתם של האזרחים לרכוש דירה, והן ביכולתם להתמודד עם מחירי השכירות המאמירים.

עליית מחירי הדיור, כפי שגם נטען בדו"ח הועדה, נובעים מזינוק בביקוש לדירות, לצד מחסור בהיצע מתאים היכול לווסת את הביקוש המדובר. כיוון שנושא הביקוש לדירות נמצא מחוץ לתחום טיפולה ואחריותה של הועדה, מירב המלצותיה ודבריה עסקו בנושא הגדלת היצע הדירות בשוק. 

הסיבות לעלייה בביקושים נובעת, במידה רבה, מהשלכות המשבר הכלכלי. בתקופת טרום המשבר, אנשים רבים השקיעו את הונם וחסכונותיהם בבורסה (באמצעות רכישת מניות) ובשוק אגרות החוב (שהן למעשה מתן הלוואה למדינת ישראל או חברה כלשהי בתמורה לתשואה מסויימת). בעת המשבר, מדדי המניות קרסו, התשואה על אגרות החוב ירדה, וכך אפשרויות אלה הפכו פחות ופחות אטרקטיביות. התוצאה היא שמשקיעים רבים חיפשו אלטרנטיבה להשקעה, ועקב זאת כסף רב עבר משוק ההון לתחום הדיור, ובעקבות כך עלה הביקוש לדירות. 

סיבה נוספת לעליית הביקושים נובעת מהריבית הנמוכה במשק. דבר זה השפיע בכמה דרכים על הגדלת הביקוש:

-          רוכשי דירות להשקעה, יכלו ללוות מהבנקים כסף "זול", על מנת לרכוש דירות. התשואה מהשכרת דירה הייתה גבוהה מהריבית על ההלוואה, ודבר זה הפך את הרכישה למשתלמת. בנוסף, יש לזכור שהלוואות לצורך רכישת דירה (משכנתאות) הינן ההלוואות הזולות ביותר שניתן למצוא בשוק, כך שאותו משקיע לא יכל להינות מאותו כסף זול אם היה בוחר, לדוגמא, ללוות כסף מהבנק על מנת להשקיעו בבורסה.

-          רוכשי דירות למגורים זכו בהזדמנות ללוות כסף בזול, כך שכדאיות רכישת הדירה הפכה לאטרקטיבית יותר לעומת אופציית השכירות.

-          רוכשים פוטנציאליים, אשר התלבטו בדבר יכולתם להתמודד עם תשלומי המשכנתא, קיבלו מצג שווא של החזר ראשוני נמוך, הנגזר מהריבית הנמוכה, זמנית, במשק.

מניתוח הגורמים הללו, אשר יצרו את עליית הביקושים לנדל"ן, אפשר להבין את הסיבה להתמקדותה של הועדה בתחום ההיצע בלבד, שכן שם נמצא המנדט אשר ניתן לה בעת הקמתה. אין זה אומר שלא ניתן לנקוט צעדים נוספים בכדי להקטין את הביקוש לדירות, אלא שתחום עיסוקה של ועדה זו אינו נוגע בנושאים אלה.

ראשית, לפני שמנסים לפתור את בעיית היצע הדירות, כדאי לבחון מה הסיבה הנוכחית למחסור. במצב של שוק חופשי, מקרים של עליית ביקוש אינם, בהכרח, גורמים לעליה תלולה במחירים לאורך זמן. לרוב, הגדלת הביקוש אמנם מעלה בתחילה את המחירים, אך ככל שהדבר קורה, עולה הכדאיות הכלכלית של יזמים להיכנס לתחום. כניסה זו, גורמת לגידול ההיצע – בין אם באמצעות הגדלת כושר הייצור של מוצרים, או כניסה של גורמים חדשים לתחום ותהליך זה מווסת את עליית המחירים הראשונית. רבים בוודאי שמים לב לכמות מוכרי הפרחים בצדי הדרכים בערב ראש השנה או יום האם. בדומה, מספר מוכרי הארטיקים בחופי הים בקיץ גבוה לאין ערוך מאשר מספרם בחורף. דוגמאות אלה מראות לנו כיצד ה"שוק" יכול לווסת את עודף הביקוש על ידי הגדלת היצע טבעית. בדומה, ניתן היה לצפות שבמצב של שוק חופשי, הגדלת הביקוש לדירות תביא לבניה מוגברת מצד הקבלנים, על מנת לעמוד בביקוש זה. כדאי, אם כך, לבדוק מדוע הדבר אינו קורה, או שמתבצע בקצב שאינו מספק.

בבחינתם את הסיבה למחסור, הציגו חברי הועדה חסמים בירוקרטיים רבים. להלן ציטוט מתוך דו"ח הועדה:

-          הליכי התכנון הממושכים

-          שחיקת המלאי התכנוני בעיקר באזורי הביקוש עד כדי היווצרות מחסור חמור במלאי התכנוני הזמין כיום

-          חסמים בתחום שיווק הקרקעות על ידי המינהל והימשכות ההליכים ממועד התכנון למועדהשיווק

-          ריבוי חסמים בשלב פיתוח הקרקע, לרוב על רקע חילוקי דעות בין גורמים ממשלתיים ברובד
המקומי והארצי

-          חסמים תכנוניים, כלכלים וקנייניים המעכבים הליכי התחדשות עירונית;

-          הריכוזיות הגבוהה בשוק מחזיקי הקרקע המתוכננת;

-          התארכות מסוימת במשך זמן הבנייה.

המשותף לכל אלה הוא היותם תוצאה של רגולציה ובירוקרטיה ממשלתית מחד, והמונופול של מדינת ישראל בתחום הקרקע מאידך.

בנוסף, סיבות נוספות המוצעות על ידי חברי הועדה הינן:

-          שינוי תמהיל הדירות: ירידה בכמות הדירות הקטנות ועליה משמעותית בגודל הדירה הממוצע. לדברי חברי הועדה, הדבר נובע ממדיניות מוניציפלית הרוצה למשוך אוכלוסיות מבוססות, ותקני בניה מתקדמים כגון הגדלת שטחים משותפים, הצמדת חניות, ועוד.

-          דירות רבות עומדות ריקות לאורך שנים, ומקטינות את היצע הדירות להשכרה.

-          בעיית אשראי בנקאי לליווי פרוייקטים לבניה פגע ביכולתם של קבלנים ויזמים להיכנס לתחום ולהגדיל את היצע הדירות בשוק.

כאמור, נראה שניתן להסכים עם חברי הועדה: המעורבות הממשלתית, הרגולציות והבירוקרטיות הן שגרמו לעליית מחירי הדיור. השאלה המעניינת היא – האם כדאי שנפקיד בידי המדינה את האחריות לתקן את הנזקים הקודמים שהיא יצרה, או שנעדיף לתת לשוק הפרטי לתקן את העוולות הללו?

בצוותו של טרכטנברג, אין ספק בנוגע לדרך הפיתרון:

"אלו אתגרים שכוחות השוק כשלעצמם אינם נותנים להם מענה. במקומות רבים 'כללי השוק' הרגילים הנשענים על דינמיקות של היצע וביקוש פועלים בכיוונים הפוכים מהמדיניות הרצויה של הממשלה. במקומות אחרים, בהיעדר התערבות, יפעל האינטרס הכלכלי, הנשען על מקסימם רווח , לסטייה מכללי המשחק שהכתיבה הרגולציה הממשלתית. אלו הם פני הדברים כאשר הלחצים הכלכליים, האינטרסים הסקטוריאליים והעדפות הפרטים מושכים לכיוונים שונים ומביאים לביזור ועיכוב תהליכי הפיתוח, לסטגנציה בהליכי חידוש עירוני, להטיה לדירות יוקרה ודירות גדולות לניצול לא מיטבי של משאב הקרקע, ולעיכוב בפיתוח ובשימוש בקרקע למגורים משיקולים כלכליים צרים".

 

המסקנה תמוהה עוד יותר לאור העובדה שלדברי חברי הועדה, הכשלים והסיבות להיווצרות המצב כיום נובעות מרגולציה, בירוקרטיה, ומונופול ממשלתי בתחום הקרקעות. האם מכאן ניתן להסיק שהפתרון לרגולציה כושלת הוא עוד ועוד רגולציה? האם לא כדאי דווקא לתת הזדמנות לשוק החופשי לפעול? היכן 'כללי השוק' כשלו? בספסרות הכושלת של המדינה בקרקעות? במדורי הגיהנום שנאלצים לעבור היזמים עד לסיום תהליך הבניה?

חברי הועדה מודעים טוב מאוד לכישלונות העבר: "למרות שליטתה המשמעותית של המדינה במשאב הקרקע הן בהיבט התכנוני והן בהיבט השיווק והייזום של פרויקטים על הקרקע - בכל עת שנוצר לחץ אקסוגני על מחירי הדיור בישראל, לא הצליחה המערכת לייצר מלאי תכנוני לשיווק על מנת למנוע מלחצים אלו להביא להעלאת מחירי הדיור.". אבל הפעם, כך אומרים לנו, זה יצליח. נראה כי קיים מכנה משותף לכל אותן ועדות ממשלתיות לדורותיהן: כולן מגיעות למסקנה שהפיקוח הממשלתי הכושל גרם לעיוותים אשר בגינם ועדות אלה הוקמו. עם זאת, המלצותיהן לעולם יפקידו בידי הגורם לכישלון את האחריות לפתרון הבעיה. 

עיקרי המלצות הועדה, הינם כדלקמן:

קידום ופיתוח מערכות הסעת המונים - אין ספק שתחבורה ציבורית יעילה הינה כלי חשוב לאיזון הביקוש לדירות. אחד הקריטריונים החשובים בבחירת מקום מגורים, הוא הקירבה למקומות תעסוקה. משכך, אנשים רבים העובדים באזור המרכז נמנעים מלגור באזור הדרום או הצפון לאור העובדה שמעבר זה יגרור בזבוז זמן רב על הנסיעה לעבודה ובחזרה, ויהווה פגיעה באיכות חייהם. בנוסף, היעדר תחבורה ציבורית ועומסי התנועה הכבדים מונעים מרבים להעתיק את מגוריהם לערי הלוויין של אזור המרכז, לאור הבעייתיות הכרוכה בהגעה לעבודה.

קידום מואץ של פרוייקטים להתחדשות עירונית- היעדר קרקע פנויה באזורי הביקוש יוצרת מחסור בהיצע ומעלה את המחירים. אחד הפתרונות למחסור בקרקע הינו תוכניות "פינוי בינוי", אשר מאפשרות בניה של בניינים רבי קומות במקום בניינים ישנים, בכדי להגדיל את היצע הדירות באזור. בסעיף זה, הועדה נוגעת בעיקר בנושא האצה וקידום הפרוייקטים הנ"ל ובפרט:

-          אישור תוכניות פינוי בינוי בסמכות מקומית בלבד ובלא צורך באישור ועדה מחוזית

-          ליווי ממשלתי לפרוייקטים אלה

-          השתתפות הממשלה בעלויות פיתוח

-          קביעת רשימה של קבוצת 'שמאי פינוי בינוי' שתפקידם יהיה להכריע בשאלת הכדאיות הכלכלית של הפרוייקט

עידוד השיווק באמצעות הורדת מחיר המינימום במכרזי מנהל מקרקעי ישראל – כיום, נקבע מחיר מינימום לזכיה במכרז בגובה 50% ממחיר השומה (הערכת מחיר השוק של הקרקע). לדברי הועדה, כדאי להוריד את הסף התחתון לרמה של 35%, כדי "למנוע עיכוב בזרימת קרקעות לשוק הנדל"ן". מצד אחד, ההצעה נשמעת חיובית לאור נטייתה להגביר את היצע הקרקעות. מצד שני, אסור לשכוח את החשדות, כתבי האישום ואף ההרשעות של עובדי הציבור בעבירות של שוחד, מתן הטבות ללא אישור ודומיהן. נראה, שהורדת מחיר הרצפה של המכרז רק תכשיר את הקרקע לעיסקאות מסוג זה, בהן גורמים המקורבים לשלטון יזכו לרכוש קרקעות במחיר מוזל, ולו על מנת לספסר בהן ולמכור אותן מאוחר יותר למרבה במחיר ולגרוף רווח נאה.

צמצום הריכוזיות במקרקעין והגברת התחרות בשוק הבניה – בסעיף זה המלצות הועדה הינן "להבטיח פיזור של האחזקות בקרב מספר רב של גופים ולמניעת יצירת מונופולים אזוריים במשאבי הקרקע". על פניו, גם זו הצעה לרגולציה נוספת שתגביר את התחרותיות בתחום. עם זאת, קשה לראות כיצד חברה בודדת הזוכה במכרז ספציפי לרכישת קרקע באזור מסוים מהווה מונופול, שכן טרם הגענו למצב בו גורם יחיד מחזיק בכל זכויות הבניה בגוש דן, לדוגמא.

לאור הנתונים, ניתן לראות כי עליית מחירי הדירות הייתה דומה בכל רחבי הארץ. משכך, שיוך עליה זו למונופול של חברות פרטיות על קרקע באזורים ספציפיים אינה עומדת במבחן המציאות.

הקלה בפיצול דירות – הצעה מבורכת, אשר מטרתה לקצר את ההליך של פיצול חוקי של דירה למספר יחידות דיור. ראשית, הדבר אמור להגדיל את היצע הדירות ובפרט את כמות הדירות הקטנות. שנית, הדבר יעזור לצמצם את התופעה הרווחת והפורחת של פיצולים בלתי חוקיים. בנוסף, פיצולים חוקיים יכולים להתבצע בצורה מבוקרת, תוך פיקוח והתאמת התשתיות העירוניות לעליה הצפויה במספר התושבים באזור.

קידום חקיקה לדיור בר השגה – למעשה ההצעה מדברת על תוכנית שבה המדינה תשווק קרקעות בהן יוגבל היזם להשכרת הדירות למשך תקופה ארוכה (20 שנה), אשר רק בסיומה יוכל למכור דירות אלה. אין ספק שהגדלת היצע הדירות להשכרה הוא מהלך מבורך, וקידום פרוייקטים של השכרה לטווח ארוך יכולים לסייע לשוכרים אשר מחפשים פתרון דיור יציב וקבוע כשל דירה בבעלותם, אך אין ברשותם את ההון והיכולת הכספית לרכוש דירה. עם זאת, נראה שהגדלת היצע הדירות באופן כללי, הינה פתרון מספק גם כך, שכן הגדלת היצע הדירות תאפשר לשוכרים רבים לרכוש דירה, ובכך למתן את הביקוש לדירות להשכרה. 

לדברי הועדה, " עד היום נמנעו הגופים המוסדיים להיכנס לפעילות זו (ההשכרה לטווח ארוך) בישראל, על אף העובדה כי חלק גדול מהגופים האמורים, משקיעים בדיור להשכרה למגורים בחוץ לארץ ונהנים מתשואות נאות.". ממסקנה זו, נראה שכדאי לבחון בצורה מעמיקה את הסיבות אשר מנעו מאותן חברות להיכנס לתחום זה בארץ לצד נכונותן לעסוק בתחום בחו"ל. כיוון שנכון להיום, נראה שהתחום אינו רווחי עבור חברות אלה, הנסיון ליצור שוק מאולץ לא ישנה עובדה זו. משכך, כניסת החברות הללו לתחום תציב אותן בעמדת חיסרון לעומת השוק הפרטי, ואף תכריח את המדינה לאזן את חוסר הכדאיות עבור חברות אלה באמצעות תמריצים שיצאו מכספי משלם המסים. לדוגמא, אם הסיבה לאי נכונותן של חברות אלה להיכנס לתחום הבניה להשכרה נובע ממיסוי גבוה על הכנסה זו בהשוואה למיסוי המוטל על השוק הפרטי, הרי שעל מנת לאפשר לחברות אלה להתחרות כשווים מול שווים, תיאלץ המדינה להפחית את המס המדובר או, לחילופין, להעלות את המס על השוק הפרטי, ובעקיפין לגלגל את עלות המס על השוכרים.

בשונה מההצעות שתוארו לעיל, אשר עלולות אמנם לא להצליח, אך ודאי כוונתן טובה וראויה, בחרה הועדה להוסיף גם כמה הצעות חצופות, מנוולות ומקוממות:

עידוד בניה על קרקעות מתוכננות – הועדה מציעה להטיל קנסות על חברות או יחידים, אשר עוסקים בבניה ומחזיקים במלאי קרקעות בעל "פוטנציאל בניה לא ממומש". כמובן שלא מדובר בקנסות אלא ב"היטלים". הדבר נשמע הרבה יותר תמים. מה ממליצים חברי הועדה לעשות כאן? לעמוד בפני אלה, אשר קנו מהמדינה קרקע במחיר גבוה, ולהודיע להם שזכותם להחזיק בקרקע נלקחה מהם באופן חלקי. האם הודיעו להם לפני ביצוע העיסקה על חובתם לנצל את פוטנציאל הבניה? לא. האם אפשרו לאותם רוכשים לשקול מחדש את ההחלטה אם להיכנס לעיסקה לפני שגבו מהם את הכסף? ודאי שלא. המדרון שבו המדינה מבקשת לוקחת רכוש פרטי של אזרחיה ומחליטה "לשנות את חוקי המשחק" ולקחת מהם חלק מזכויותיהם הוא מדרון מאוד חלקלק. 

טיפול בדירות ריקות – עוד שם עדין ויפה להחלטה דרקונית ובלתי מוסרית של חברי הועדה. על פי בדיקת הועדה, ישנן כ46 אלף דירות ריקות. אין ספק ש"איכלוס דירות אלה יכול להרחיב מאוד כבר בטווח המיידי את היצע הדיור". אז מה נעשה? נטיל על הדירות הריקות הללו ארנונה בגובה כפול מדירות "רגילות" המאוכלסות. נחזור למקורות: מהי ארנונה? ארנונה היא "מס מוניציפלי המוטל על תושבי ישוב מסוים למימון פעולתה של הרשות המקומית". כלומר, הארנונה מוטלת על מנת שהעירייה תוכל לממן את פעילותיה: פינוי זבל, טיטוא רחובות, טיפול בכבישים, תחזוקת רשת החשמל העירונית וכו', בדומה לועד בית עירוני. האם דירה ריקה צורכת יותר משאבים מוניציפליים? האם השירות שהיא מקבלת רחב יותר משירות של דירה מאוכלסת? ודאי שלא. לא רק שהיא לא צורכת יותר משאבים, היא אף צורכת משאבים פחותים, ולפיכך הרעיון של הטלת "קנס" זה הוא מעשה נבלה. פוגעים בזכויותיו של אדם, אשר עבד, שילם מסים, ורכש ממיטב כספו דירה, באמצעות הגבלת זכות השימוש שלו בה. תפיסה של הזכות לקנין? לוגיקה של "מס צודק ושוויוני"? תשכחו מזה

אם המטרה מקדשת את האמצעים, והזכות של אדם לעשות ברכושו כרצונו הינה משנית בהשוואה לאינטרס הקולקטיבי, תיוצר לגיטימציה לביצוע פעולות אגרסיביות נוספות, כגון:

-          קביעת מספר חדרים מקסימלי למשפחה בהתאם לגודלה. ברגע שמשפחה תחרוג מהמכסה ה"נכונה", היא תיאלץ לשלם על החדרים העודפים ארנונה כפולה, או להשכירם. בדיוק כשם שהקצאת המים, והתשלום עבורם נגזרים מכמות הנפשות בבית.

-          כתחליף למיסוי דירות ריקות, המדינה תקבע שכל דירה הנשארת ריקה לאורך זמן מוגדר מראש תולאם באופן מיידי ותימכר או תושכר.

אין ספק שגם הצעות אלו יביאו להגדלת היצע הדירות, אך במחיר כבד מאוד.

תמרוץ שיקום דירות שאינן ראויות לשימוש – עוד דוגמא בהמשך הסעיף הקודם. הפעם לא רק מענישים את בעלי הדירות הריקות, אלא  מכריחים בעלים של נכס ש"אינו ראוי לשימוש" לשפצו ולהחזירו לשימוש. ואם לא יעשה זאת? יחוייב ארנונה כפולה, אף אם אין ברשותו את היכולת הכלכלית להחזיר את הנכס לכדי שימוש. גם כאן מדובר בפגיעה חמורה בזכויות הקנין של האזרחים.

קביעת קריטריונים לזכאות לדיור להשכרה במחיר מפוקח ורכישה 'במחיר למשתכן' – אחת מדרישות הבסיס של "מחאת האוהלים", והתרמית הגדולה של הועדה.  איך לא חשבנו על זה קודם? " הממשלה החליטה על הקצאה של 5000 יח"ד לשכירות ארוכת טווח כשחלקן במחיר מופחת ממחיר השוק, ושל 5000 יחידות נוספות שיימכרו לציבור במתכונת של 'מחיר למשתכן' תוך מתן הנחה של עד 50% משיעור שומת הקרקע ומודל מכרזי שבו מתחרה הקבלן על המחיר הנמוך ביותר לרוכש הדירה. ". הפתרון היה מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה. המדינה תשווק אלפי דירות להשכרה במחיר מוזל, ותמכור קרקעות בזול תוך אילוץ הקבלן למכור את הדירה במחירים נמוכים. פתרון נהדר שבו כולם נהנים והציבור מקבל דירות בזול. הרעיון עד כדי כך אטרקטיבי שכדאי לשאול מדוע שלא נרחיב את הפרוייקט ל10000 יחידות דיור, או אפילו 50 אלף. 

כדי להבין עד כמה רעיון זה הוא איוולת במקרה הטוב, וגניבת הקופה הציבורית במקרה הרע, נחשוב רגע על תוכנית מעט יותר קיצונית: המדינה תבנה 5000 דירות, ותשכיר אותן בחינם. אם נתבונן בתוכנית זו, נבין שהיא למעשה תרמית – המדינה הרי תיאלץ להשקיע כסף בכדי לבנות את אותן יחידות דיור, והכסף ייצא מכיסו של משלם המסים. איך זה מתקשר לתוכנית המקורית? הועדה מציעה שמדינת ישראל תשווק קרקעות בחצי מחיר, כדי שהקבלן ימכור דירות מוזלות. כשהמדינה מוכרת קרקעות בחצי המחיר, אז ההכנסות שלה קטנות. כשההכנסות קטנות, התקציב נמצא בגירעון, והמדינה נאלצת להגדיל את הכנסותיה. כיצד עושים זאת? על ידי מיסוי. אז התוצאה מאוד פשוטה: 5000 'ברי מזל' יקבלו דירה בזיל הזול, בעוד שמשלם המסים ייאלץ לסבסד להם את הדירה. הרעיון המבריק שבו כל הציבור משלם קצת כדי שמיעוט יקבל הטבה משמעותית כבר קיים. למנגנון הזה קוראים "מפעל הפיס". אז המדינה רוצה להקים "מפעל הפיס" לנושאי דיור. כל הציבור ישלם תוספת מס בכל חודש, בכדי ש5000 הזוכים המאושרים יקבלו דירה בהנחה. שני ההבדלים היחידים בין התרגיל הזה להגרלות מפעל הפיס, הינם: (1) בהגרלה הזו מכריחים את כולנו להשתתף. (2) הסיכויים לזכיה כלל אינם שווים – הקבוצות ה"מקושרות" והנזקקות לכאורה מקבלות עדיפות לזכיה, בעוד שמעמד הביניים העובד קשה ומרוויח את לחמו, יוכרע תחת נטל מסים כבד עוד יותר.

ולאחר שסיימנו לסקר את ההצעות העיקריות של הועדה בתחום הדיור, הנה כמה מסקנות והצעות של ועדת "כשל שוק" לנושא הדיור:

שיפור נושא אכיפת החוק בתחום השכירות – עיקרון בסיסי בכלכלה גורס שהשקעה מגלמת את הסיכון שבה. כיום, בעלי דירות מתקשים מאוד להתמודד עם דייר סרבן, אשר לפתע מפסיק לשלם או מסרב לפנות את הנכס המושכר בתום החוזה. בעלי הדירה נאלצים להגיש, ראשית, תביעה לפינוי מושכר, שבה דנים אך ורק בשאלת הפינוי, ורק לאחר מכן להגיש תביעה שניה על הנזקים אשר נגרמו להם. הפרדת ההליכים נועדה בכדי להאיץ את נושא פינוי הדירה, אך גם ההליך המהיר של פינוי הנכס לוקח מספר חודשים, בעוד שהתביעה הכספית עלולה להימשך אף לאורך שנים. התוצאה של מצב זה היא שמשכיר נאלץ להעלות את מחיר דמי השכירות כדי לגלם את הסיכון שבדייר סורר. מצב זה גורם לכך שדווקא השוכרים שומרי החוק, נאלצים לשלם תוספת סיכון כחלק מדמי השכירות. אין ספק שתקנות אשר יהפכו את ההליך למהיר עוד יותר יורידו את אלמנט הסיכון שבהשכרת דירה ויוכלו להוזיל את מחיר הדירות להשכרה.

 

שיווק קרקעות לא סחירות – על מנת למנוע מיזמים לרכוש קרקעות, להחזיק בהן, לסחור בהן, ולהימנע מבניית דירות, ניתן להגביל את אפשרות המסחר בקרקעות – בין אם באמצעות סעיף חוזי או באמצעות הטלת 100% מס על רווחים מעיסקאות אלה. כיום ישנם מקרים רבים בהם חברות הזוכות במכרזים של מנהל מקרקעי ישראל, נמנעות מלנצל קרקעות אלה ולבנות עליהן. חברות אלו מעדיפות להחזיק בקרקע תוך כוונה למוכרה בעתיד ברווח.  הוספת המגבלה האמורה על הקרקעות המשווקות תמנע את התופעה, אשר מקטינה את היצע הדירות הפוטנציאלי,  בכך שתבריח ספקולנטים מסוג זה מהתחום. חשוב, כמובן, שמגבלה זו תחול  אך ורק על קרקעות שישווקו לאחר כניסת התיקון, ולא באופן רטרואקטיבי, כך שכל יזם או חברה הרוכשים קרקע מהמדינה יהיו מודעים למגבלה בטרם הרכישה ולא תיפגענה זכויות הקנין שלהם.

שיווק קרקעות עם תאריכי יעד לבניה – בדומה לסעיף הקודם, המדינה תשווק קרקעות ליזמים וקבלנים אשר יתחייבו להשלים את תהליך הבניה לאורך תקופה מוגדרת מראש. מטרתה של מגבלה זו הינה למנוע מצב שבו קרקע שהופשרה לאחר סיבוכים בירוקרטיים רבים לא תנוצל באופן מיטבי לצורך הגדלת היצע הדירות. לאור המכסות המוגבלות של הקרקעות המופשרות נוצר מצב בו קבלן הנמנע מלממש את אפשרויות הבניה מיד לאחר מועד ההפרשה, גורם להחטאת המטרה שלשמה מלכתחילה הופשרה הקרקע.  הגם במקרה זה, מגבלה זו חייבת להיות מוטלת אך ורק על קרקעות שטרם שווקו, ולא על אלה אשר כבר נמצאות בידיים פרטיות.

לסיכומו של דבר, ניתן לציין לטובה מספר היבטים בדו"ח והעדה, ראשית, האבחנה המדויקת בנוגע לסיבות אשר גרמו למחסור בהיצע הדירות, ובראשן הרגולציה, החסמים הבירוקרטיים, והמונופול הממשלתי בתחום הקרקעות. שנית, הועדה שעלתה מספר המלצות חיוניות כגון החשיבות שבתחבורה הציבורית ככלי לאיזון הביקושים, הפוטנציאל הגלום בפרוייקטי 'פינוי-בינוי', והצורך במסלול חוקי ומזורז לפיצול דירות. 

עם זאת, יש לקטרג על מספר הצעות דורסניות אשר הועלו במסגרת הדו"ח, וביניהן הטלת קנסות בתחפושת של מס מוניציפלי על מחזיקי דירות ריקות, ובעלי דירות שאינן ראויות למגורים, תוך פגיעה בלגיטימציה של אדם לבצע ברכושו כרצונו. בנוסף, הועדה בחרה להציע את תוכנית 'מחיר למשתכן' שבה משלם המסים יממן מיעוט קטן של אזרחים, שיזכו להינות מדירות במחיר מוזל על חשבונם של המפגינים והמוחים.

לבסוף, יש לשבח את הועדה על הימנעותה מהיגררות להמלצות פופוליסטיות וחסרות היתכנות כלכלית, כגון פיקוח נרחב על שכר הדירה, שיווק קרקעות בכמות נרחבת ובמחיר זעום על חשבון משלם המסים, והקמת פרוייקטים רבים לדיור ציבורי. אילו הועדה הייתה בוחרת בפיתרון הקל, ובוחרת להיענות לדרישותיהם חסרות השחר של מנהיגי המחאה, היה מעמד הביניים נאלץ לשאת בנטל המס הנוסף, אשר אמור לממן דרישות אלה. מיותר לציין כי ההטבות המדוברות  היו מחולקות בין קבוצות סקטוריאליות שונות מחד ויזמים המקורבים לשלטון, אשר אליהם היה זורם נתח רחב מהכסף הציבורי המממן את הפרוייקטים הללו.