סיפור נפילתו של מעריב הוא סיפור מעניין של תקשורת, קידמה, מעורבות
ממשלתית ותחרות. הרבדים השונים של סיפור קריסתו הצפויה אף יצרו בלבול מסוים בין
אמצעי התקשורת האחרים, כאשר חלקם תקפו את בעליו כאקט של חיסול מתחרים, בעוד
שהאחרים נעמדו לצידו בסוג של שותפות גורל ודאגה כנה לשוק העיתונות בארץ. הפגנות,
צעדות, חסימת כבישים, קריאה להצלת העיתונות לצד הצעות נוספות לתיקונים היו מנת
חלקנו בסיפור, רק שבמקרה הזה – אין מה לתקן.
נתחיל מהשורה התחתונה: מעריב הוא עסק, וכשעסק מפסיד כסף, הוא לא יכול
להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. עם זאת, גורמים רבים, הרוצים בהצלת העיתון יצאו בקריאה
נרגשת לנבחרינו למנוע את גורלו הצפוי, תוך טיעון לפיו הימנעות מהצלתו מהווה
"פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות". טענה זו היא לכל היותר משעשעת ויותר
מכך – מופרכת לחלוטין: חופש הביטוי מאפשר לכל אדם להקים עיתון ולפרסם בו את דעותיו
באופן חופשי, מבלי לחשוש שמא יחליט השלטון לסגור אותו בעקבות דברי ביקורת נוקבים.
עם זאת, אין שום קשר בין חופש הביטוי לבין איזושהי חובה המוטלת, לכאורה, על
הממשלה, לבזבז כספי מסים על מנת כל עיתון כושל שאינו מסוגל להתקיים בזכות עצמו. טיעון דומה של "פגיעה בחופש העיתונות"
הושמע לא פעם ולא פעמיים גם בנוגע להצלתו של ערוץ 10, כשבמקרה שלו עוד ניתן למצוא
בו הגיון קלוש, שכן הערוץ פועל תחת מגבלות רגולטוריות כבדות הפוגעות ביכולת התמרון
שלו. שוק העיתונות, לעומת זאת, הוא שוק חופשי לחלוטין וכל טיעון על פגיעה בחופש
העיתונות הוא אווילי.
נפילת מעריב יכולה לנבוע ממספר סיבות לגיטימיות, וביניהן
-
התקדמות
הטכנולוגיה ובפרט הטלפונים החכמים העבירו קוראים רבים מן העיתוות המודפסת לעיתונות
האלקטרונית, והורידה את היקף השוק של העיתונות המודפסת. לראיה, נתוני סקר TGI מהשנים האחרונות מציגים ירידה תלולה במספר קוראי העיתונים בישראל,
בעיקר בקרב שכבת הגיל הצעירה. ב-2000, שיעור קוראי העיתונות היומית בגילאי 18-24 היה 72%, ואילו
בסוף 2008 הוא היה 50% בלבד. בקרב גילאי 25-34 חלה באותן שנים ירידה דומה
- מ-68% קוראים ל-47% בלבד
-
אובדן נתח שוק לטובת מתחריהם לעיתונות הכתובה, כאשר נתח השוק של מעריב
ירד מ27% בשנת 2000 ל17% בשנת 2007
-
כניסתם
של מתחרים חדשים, ישראל היום וכלכליסט, הובילה להתדרדרות נוספת בנתח השוק של מעריב.
כך, צנח מעריב מתפוצה של 17% בשנת 2007 (טרם כניסתו של "ישראל היום") עד
לתפוצה של 11.9% השנה.
-
התנהלות
עסקית בעייתית של העיתון, אשר הביאה לכך שההכנסות לא הצליחו לכסות על עלויות ההפקה
והייצור של העיתון
-
ירידה
בהיקפי הפרסום בשוק העיתונות המודפסת: ב-2004 הגיע היקף הפרסום בעיתונות המודפסת
ל-1.47 מיליארד שקל - נתח של 50% מתוך עוגת הפרסום כולה. לעומת זאת, ב-2011 היקף
הפרסום שהופנה לעיתונות המודפסת הסתכם ב-1.16 מיליארד שקל בלבד - רק 31% מעוגת
הפרסום כולה בישראל.
הנתונים הללו, ובעיקר הצניחה בנתח השוק הכולל של העיתונות הכתובה
מוציאים, כמובן, את כל האויר מהטיעון המגוחך אודות הפגיעה בחופש הביטוי. לא רק
שסגירת מעריב אינה מהווה פגיעה בחופש הביטוי, אלא שסגירתו נובעת מהעצמת חופש זה. הרי
זה חופש הביטוי, אשר מאפשר לכל אדם להקים עיתון אינטרנטי בקלות רבה, או אפילו
לפרסם את דעותיו ברבים בבלוג אישי, אשר הוביל לירידה בתפוצת העיתונות הכתובה, וגרם
למעריב להגיע לסף גסיסה כלכלית.
גם נסיונותיהם של הפוליטיקאים לתרץ את רצונם בהתערבות ממשלתית למען
העיתון היו מצחיקים במקרה הטוב ועצובים במקרה הרע. הפופוליסטית המצטיינת, שלי
יחימוביץ', הבהירה את נקודת מבטה: "הפגיעה כאן אינה רק בפרנסתן של אלפי משפחות ערב החג, אלא גם פגיעה אנושה
בדמוקרטיה. בלי ריבוי אמצעי תקשורת המאזנים זה את זה מבחינת אינטרסים ונטייה
פוליטית, לא תהיה דמוקרטיה בישראל, והשלטון וההון יוכלו לעשות במדינה כבתוך שלהם". האויילת במשפט זה היא כפולה: ראשית כל, המצב בו אמצעי תקשורת
מפסידים נסגרים היא בדיוק מהות הדמוקרטיה. כל אדם מקרב הציבור בוחר איזה עיתון
לקנות, ובכך עוזר לממן אותו, ולכן עיתונים ללא קהל קוראים מפסיקים להתקיים. הטיעון
השני הזוי עוד יותר – למעשה יחימוביץ' רוצה שכמה פוליטיקאים בכנסת יבחרו איזה
עיתון לחלץ ואיזה עיתון לא – כשדבר זה הוא קשר שלטון-עיתונות מהסוג הגרוע ביותר.
הרי איזה עיתון יעז להעביר ביקורת על הפוליטיקאי, אשר מחזיק את מכונת ההנשמה שלו?
הפתרון של יחימוביץ' הוא לעבור ממצב של עיתונות חופשית, שבה עיתונים מתקיימים
בהתאם לרצון הציבור, לשיטה שבה הפוליטיקאים קובעים איזה עיתון יתקיים ואיזה לא. עד
כמה צבוע צריך להיות בשביל לתת הסבר כה מעוות לנחיצות הצלתו של העיתון?
גם אויבו הגדול של המעמד היצרני בישראל, יו"ר ההסתדרות עופר
עיני, דרש את חילוצו של העיתון: "מה אתה מציע, שהממשלה תזרים כסף?", שאל רזי ברקאי את עופר עיני
במהלך ראיון ברדיו, והאחרון השיב בחיוב: "זה קורה בכל העולם, גם במדינות
דמוקרטיות". הפתרון של עיני מדגים את ראיית המציאות המעוותת
שלו: כדי להציל את מעריב, יש להזרים כסף לעיתון. את הכסף תיאלץ המדינה, כמובן,
לגבות באמצעות הטלת מסים על הציבור – כשמדובר באותו ציבור אשר הצביע ברגליים,
והפסיק לרכוש את העיתון. הציבור לא רוצה לשלם כסף כדי לקרוא את מעריב? מבחינת עיני
זה לא רלוונטי. עיני יודע טוב יותר מכולם מה הציבור צריך, ולכן ראוי לאנוס את
הציבור לשלם כסף כדי שמעריב לא ייסגר. מבחינה כלכלית, אין שום הבדל בין המנגנון
הזה לבין הצעת חוק אשר הייתה מחייבת כל אדם לרכוש מעריב לכל הפחות אחת לשבוע.
לקריאות הצטרף גם איתן כבל, באומרו כי מצב התקשורת הוא "מצב
המסכן בצורה ברורה ומוחשית את הדמוקרטיה הישראלית".. בנוסף, פנה ח"כ כבל ליו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל
שאמה, בבקשה להקמת ועדה מיוחדת והוסיף: "מצב בו עיתון 'מעריב' עומד על סף קריסה,
המשך קיומו ערוץ עשר תלוי בחסדי הממשלה וכלי תקשורת אחרים מתמודדים עם קשיים
כלכליים אדירים זהו מצב שבו אין לנו כנבחרי ציבור את הפריבילגיה לעמוד מנגד ולא
להתערב". העיוות כאן ברור: המשך קיומו של מעריב אינו
תלוי בחסדי הממשלה, אלא אך ורק ב(אי) רצונו של הציבור לקרוא את העיתון. לא רק שצעד
של אי התערבות הוא מצב המחזק את הדמוקרטיה – אלא שהצעתו של ח"כ כבל היא
שמהווה סכנה ברורה לדמוקרטיה, שבה מבחר פוליטיקאים בוחרים איזה עיתון להציל.
הדמוקרטיה מחייבת שלא להציל את העיתון, בעוד שהתערבות ממשלתית היא מקרה חד וברור
של קשרי הון שלטון.
ודאי שאין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה נשמע קריאות של
פוליטיקאים להציל עסק זה או אחר אשר נקלע לקשיים וחייב להיסגר. במקרים רבים נשמע
טיעונים שאף עשויים להישמע הגיוניים: סגירת בית העסק תביא לפיטורי עובדים והגדלת
היקף האבטלה. מצד שני, הפוליטיקאים תמיד "ישכחו" להזכיר לנו שעל מנת
להציל את העסק יש להזרים אליו כספים, להטיל מיסים נוספים על הציבור ולגרום
להתדרדרות נוספת ברווחת האזרח הממוצע, הכורע ממילא תחת נטל המס. אזרחים רבים נוטים לתמוך באופן כמעט אוטומטי
ביוזמות חילוץ מסוג זה – בין אם מדובר במעריב, ערוץ 10, מפעל פניציה או עסק כושל
אחר , אך כמה מאותם אזרחים היו ממשיכים לתמוך בחילוץ עסקים אלה אם היה הדבר משתקף
באמצעות העלאת מחיר הדלק בשקל או שניים?
בעיה נוספת המתעוררת כאשר מחליטים הפוליטיקאים להציל בית עסק זה או
אחר, הוא הפיכתו מעסק המונע משיקולים של יעילות, רווח, מענה לצרכיו של הצרכן וחשש
מפשיטת רגל, לעסק שכל אלה כמעט ואינם רלוונטיים עבורו. כאשר קיים מנגנון חילוץ
ממשלתי, אין בעבור העסק שום סיכון להפסד או רצון לשפר את מצבו, שכן בעל העסק יודע
שכספי הציבור יכסו את הפסדיו בכל מקרה שהוא. מנגנון החשש מפני הפסד ופשיטת רגל,
הוא מנגנון ויסות חשוב מאין כמותו עבור כל בית עסק, ומהווה רגולטור פנימי המונע
ממנו להתנהג בצורה לא סבירה. את התוצאות של חברות שבהן מנגנון זה אינו פועל ניתן
לפגוש כאשר בוחנים חברות דומות, הנהנות מערבות ממשלתית, וכך נמצא עצמנו מהר מאוד
עם הטבת "עיתון חינם" לעובדי מעריב, מלגזנים המרוויחים שכר של 60 אלף
שקל בחודש וחובות התופחים בלא כל הגבלה. חובותיה של חברת החשמל, הנאמדים ב70
מיליארד! ש"ח ופירוט השכר בנמלי היבשה ורכבת ישראל מדגימים בצורה מדויקת את
התוצאות ההרסניות של ערבות ממשלתית.
לאור ההיסטוריה, קידמה טכנולוגית השפיעה משמעותית על ענפי תעשיה
שונים, ואף גרמה לכיווצם ואף הכחדתם של אחרים. דוגמא בולטת התרחשה במהלך שנות ה90,
כאשר חנויות צילום היו נפוצות מאוד ברחבי הארץ. אזרחים רבים היו נעזרים בעסקים אלה
על מנת לפתח את תמונותיהם. עם זאת, כניסתן של המצלמות הדיגיטליות פגעה מאוד בעסקים
אלה, שכן האזרח הממוצע, המחזיק במצלמה דיגיטלית, אינו זקוק עוד לחנות צילום על מנת
לשמור את תמונותיו. כמובן שהירידה בביקוש לחנויות אלה הביאה לסגירתן של חנויות
רבות.
אין ספק שלכל אדם רציונלי, סגירתן של חנויות אלה נתפסת כלגיטימית ואף
נכונה: תפקידם של בתי עסק הוא לשרת את ציבור הצרכנים, וברגע שלשירות אותו מציע
העסק אין ביקוש – הרי שמנגנון השוק החופשי אשר מביא לסגירתו של העסק הוא מנגנון אפקטיבי
ורצוי. כעת, תארו לעצמכם שאחד מבעלי העסקים הללו היה יוצא בקריאה להציל את עסקיו
ומבקש מהממשלה להזרים כספים על מנת למנוע ממנו לסגור את רשת החנויות שלו
ו"למנוע פיטורים של עובדים רבים". האם יש כל הגיון בכך שהממשלה תגבה
מהאזרחים מסים על מנת להחזיק בחיים בית עסק בו אין צורך לאיש? ודאי שלא. אין דבר
מגוחך מזה. סגירת חנויות הצילום אינה אירוע שלילי, אלא חיובי: כמות הצרכנים פחתה
משמעותית, ואותתה לבעלי העסקים הללו שהם מבזבזים את משאביהם לריק. אותם בעלי
עסקים, אשר הבינו היטב שלעסק שלהם אין עתיד, עשו את החלטותיהם בהתאם – חלקם פתחו
עסק בתחום אחר וחלקם עברו לעבוד בתחום בו יש ביקוש.
מצבו של מעריב אינו שונה מהותית ממצבה של רשת חנויות צילום מלפני 10
שנים, רק שבמקרה שלפנינו נאלץ העיתון להתחרות בעיתונים דיגיטליים במקום במצלמות
דיגיטליות. הירידה בנתח השוק של העיתונות המודפסת היא איתות של ציבור הצרכנים לפיו
הם מעדיפים את האלטרנטיבות האחרות. האיתות הנ"ל, אשר מסב הפסדים לעיתון,
מבהיר לו ששוק העיתונות גדול מדי ביחס לביקוש, ושאין מספיק מקום לכולם. סגירתו של
מעריב אינו הבעיה, אלא הפתרון. הבעיה היא המציאות שבה פועלים כיום יותר מדי
עיתונים מודפסים, בעוד שהביקוש אליהם אינו גבוה מספיק.
הצלת מעריב זהה להצלת חנויות הצילום הישנות – רק שברור לכולם שבמקרה
של עיתון המודפס בתפוצה רחבה, לפוליטיקאים יש אינטרס ברור להיאבק למען הצלתו מתוך
ידיעה שפעולה זו תשתלם לו בעתיד בדמות ביקורת מחמיאה. הצלת מעריב רק תגדיל את
ההרגל הנפסד של כל בעל עסק לדרוש מהממשלה את חילוצו, תוך שימוש בכספי מיסים. לבית
עסק אין זכות קיום בלי רווח, והצלת עסקים כושלים מסוג זה תביא למשק שבו פועלים אין
ספור עסקים אשר אין בהם כל צורך לאיש. במקום תקדים שבו פוליטיקאים יחליטו איזה
עיתון רשאי לחיות ואיזה יתפרק – יש להשאיר את המצב על כנו, כשהציבור הוא שמבצע,
באופן חופשי, בחירה זו. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא קשרי הון שלטון בין
פוליטיקאים לבין בעלי העיתונים.
