תנו להם קרדיט

בשעה טובה, פירסמה הועדה להגברת התחרותיות במשק את מסקנות הביניים של עבודתה. יש לציין, שבשונה מועדת טרכטנברג, מדובר בועדה שקמה זמן רב לפני תחילת מחאת האוהלים, ולכן יש לשער שמסקנותיה הן רציניות יותר, משמעותיות יותר, ואינן נוטות לפופוליזם הנועד "לרצות את ההמון". אין ספק שחלק נכבד מן ההצעות שבדו"ח הינן הצעות הגיוניות ומועילות. עם זאת רובן ככולן באות לתקן עיוותים קודמים הנגרמו למשק באמצעות רגולציה, מגבלות, ורשיונות, אשר חנקו את התחרות החופשית ותרמו חלק משמעותי להיווצרות גרעיני השליטה במשק.

הפתרונות, עליהם נעבור, נשמעים הגיוניים ברובם ויכולים לסייע בתיקון נקודתי של בעיות הריכוזיות, אך נראה שגרעין הבעיה, אשר הובילה את הכלכלה המקומית למצבה כיום, נותר בלא התייחסות ראויה.

נפתח בציטוט מרכזי, בעיני, מהדו"ח (ההדגשה – שלי):

" רמת התחרותיות במשק הישראלי מושפעת מקיום מספר מצומצם של קבוצות עסקיות גדולות שמעורבות במספר רב של פעילויות שונות במשק, על כן נוצר חשש לפגיעה בתחרות בענפי משק שונים ובמשק בכלל. לפי הספרות הכלכלית, כאשר אותם שחקנים מתחרים במספר ענפים שונים במקביל, ישאף כל אחד מהם למקסם את הרווח על פני כל הענפים בהם הוא פועל ולא בראיה של ענף בודד. חשש זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בקבוצות עסקיות המשלבות בתוכן גוף פיננסי, כמו בנק או קרן פנסיה, שחשוף לכלל הענפים במשק ולפיכך מהווה מקור למידע עסקי הן על מתחרים והן על לקוחות וספקים של חברות הקבוצה העסקית.

גופים פיננסיים אמונים על הקצאת משאבים שמרביתם שייכים לציבור, כאשר ההנחה היא כי בהינתן שוק חופשי ותחרותי הקצאת המשאבים תהיה יעילה ברמת המשק. תאגידים ריאליים, מצידם, מעוניינים להבטיח, כל אחד לעצמו, זמינות משאבים גדולה ככול הניתן. שילוב של תאגידים ריאליים ופיננסיים תחת אותה שליטה או החזקה, מעלה, בנוסף לפגיעה האפשרית בתחרות, גם חשש להקצאה לא יעילה של משאבים במשק כתוצאה מהאפשרות להיווצרות ניגודי עניינים בין הפעילות הריאלית לפיננסית."

בעיני, התיאור לעיל בהחלט מציג את אחד הגורמים העיקריים המונעים תחרות ומרכזים את כל המשאבים בידי גוף שליטה בודד:

ניקח, כדוגמא, את בעל השליטה "אורי", אשר שולט בבנק "הכספת", ובבעלותו רשת המרכולים "לא ממש חינם". כיוון שהמחירים ברשת המרכולים הינם גבוהים, והרווחים של אורי מעסקי המרכולים גבוהים, מחליט היזם "בני" לפתוח מרכול משלו. בני אמנם מנהל מוכשר מאוד, אך כדי לפתוח את המרכול דרושה השקעה כספית ראשונית. בני מחליט לסור לבנק "הכספת" ולבקש הלוואה עסקית. אורי, אשר מבין שבאמצעות מתן הלוואה ייאלץ להתמודד עם תחרות בתחום המרכולים, מסרב לבקשת ההלוואה, וכך נותר המרכול "לא ממש חינם" בלא תחרות, חופשי להעלות את מחירי המוצרים שהוא מוכר. ברור שכל עוד יסרב בנק "הכספת" להעניק הלוואות ליזמים בתחום המרכולים, יווצר חסם כניסה גבוה, שבו רק לגורמים בעלי הון עצמי משמעותי מתאפשרת הכניסה לשוק זה.

דוגמא פשוטה זו מדגימה לנו את הבעייתיות ואת ניגוד העניינים אשר מונע מבני מלקבל את כספי ההלוואה ולייצר תחרות אשר תיטיב עם כלל הציבור. נקודה זו היא שהביאה את אנשי הועדה להמליץ על איסור החזקה של "גופים פיננסיים" (=בנקים, לדוגמא) ו"תאגידים ריאליים" (=רשת מרכולים) במקביל. אין ספק שהגבלה ברוח זה יכולה להיטיב עם המשק, בכך ש"אורי" ייאלץ למכור את אחזקותיו בבנק, או ברשת המרכולים, וכך לא יווצר ניגוד עניינים.

עם זאת, מגבלה כזו יוצרת תחושה של "הדבקת טלאי". מדוע עלינו למנוע את זכותו של "אורי" להחזיק בכמה עסקים מצליחים במקביל? 

ההגיון אומר שצריך להיות מנגנון "חופשי" שישכנע את בנק "הכספת" לאשר את ההלוואה. ומהו אותו מנגנון? תחרות. במידה ובנק "הכספת" יודע שאם הוא יסרב לתת את ההלוואה, ישנם בנקים אחרים אשר יסכימו לתת את אותה הלוואה, מסקנתו תהיה שאי מתן ההלוואה לא תציל את רשת המרכולים שלו מפני תחרות, בעוד שהויתור על הלקוח הפוטנציאלי יפגע ברווחיות עסקי הבנקאות שלו. אם כן, מדוע ההיגיון הזה לא עובד בפועל? עקב היעדר תחרות בתחום הבנקאות. 

תחום הבנקאות, או בצורה מדויקת יותר, תחום האשראי הינו המנוע מאחורי שוק תחרותי. בכדי לקיים שוק תחרותי, חייבים לקום עסקים מתחרים. על מנת שעסקים מתחרים יוכלו לקום, הם זקוקים לאשראי זמין. כדי שעסקים יוכלו לקבל אשראי, המשק חייב להתבסס על מערכת בנקאית חופשית ותחרותית. לכן, אחד הגורמים העיקריים להיעדר התחרותיות היא היעדר תחרות בתחום הבנקאות. אין הכוונה כאן לתחרות על עמלת השורה, או על מספר פנקסי הצ'קים שכל לקוח זכאי לקבל בחינם. הכוונה היא לתחרות בין הבנקים כספקי אשראי לעסקים קטנים, שהם מנוע הצמיחה של המשק.

 אז מה הסיבה להיעדר תחרות בין הבנקים? רגולציה, רגולציה ושוב רגולציה. אם בעסקים רבים, עצם הבירוקרטיה מקשה על יצירת תחרות, הרי שבתחום הזה המצב חמור יותר: כל אדם הרוצה לפתוח בנק בישראל חייב לקבל אישור. אם כן, מדוע אין צורך באישור מיוחד בכדי לפתוח חנות מחשבים או חנות ספרים אבל יש צורך באישור מיוחד על מנת לפתוח בנק? כיוון שמערכת הפיקוח הפיננסית, הפועלת מטעם המדינה, קבעה מגבלות להתנהלות הבנקים ובכך הפכה עצמה לאחראית בעיני הציבור, ליציבותם, למרות שהבנקים הינם גוף פרטי לחלוטין.  הדבר משול לכך שהרגולטור חפר בור באמצע הכביש, ובמקום לסתום אותו – החליט לחסום את כל הרחוב.

בכדי שנוכל להבין את עולם הבנקאות, נתחיל מההתחלה. בנק הינו מתווך בכסף. תפקידו הוא לקשר בין אלו שיש ברשותם כסף לבין אנשים או גורמים הזקוקים לכסף לצורך מימוש מטרותיהם. ברגע שאדם מפקיד 1000 ש"ח בבנק, כספו אינו נשמר בכספת אלא עובר לידי הבנק, אשר רשאי לעשות בו כרצונו. בפרט, הבנק מלווה את הכסף האמור לגורמים אחרים, אשר מוכנים לשלם לבנק ריבית עבור השימוש בו. ההפרש בין הריבית שהבנק מקבל על ההלוואה לבין הריבית שהלקוח מקבל על הפיקדון שלו הוא פער התיווך בו מצויים רווחי הבנק.

על פניו, כאשר אני מפקיד כסף בבנק אשר לא מתחייב לשמור את הכסף בכספת, אני נמצא בסיכון. איזה סיכון? אם הבנק ייקח את 1000 השקלים שלי, ילווה אותם לחברת "מיידוף השקעות בע"מ", ויגלה שהחברה הזו פשטה את הרגל, לבנק לא יהיו המשאבים הדרושים בכדי לשלם את כל כספי הפיקדונות של לקוחותיו. אם הללו יבקשו לקבל את כספם – הבנק לא יוכל לעמוד בדרישה זו ויפשוט את הרגל. המדינה, מתוך דאגה לאזרחים פן יאבדו את כספם, החליטה להתערב בשיקולי הבנקים על מנת להקטין את הסיכון לפשיטת רגל. לדוגמא, המדינה קובעת  איזה חלק מ 1000 השקלים שהפקדתי חייב הבנק לשמור בכספת (אחוז זה, נקרא גם יחס הרזרבה של הבנק) . מגבלה זו מקטינה את גובה ההלוואות אותן יכול הבנק להעניק. על פניו, מדובר בהחלטה הגיונית: בכדי להגן על לקוחות הבנק ובעלי הפיקדונות, המדינה תפקח ותגביל את הבנקים על מנת שיתנהלו באחריות. 

בדיוק בנקודה הזו, שבה מחליטה המדינה להיטיב, באמצעות רגולציה, עם האזרח, נוצרת הבעיה. ברגע שהמדינה מפקחת על הבנקים, ומורה להם כיצד להתנהג, היא הופכת, בעלת כורחה, לאחראית על התנהלותם. אם בעבר, הפקדתי את כספי בבנק פרטי, והבנק פשט את הרגל עקב התנהלות בעייתית, הייתה האחריות הבלעדית לאובדן הכסף מוטלת עלי. הרי האפשרות לשמור את הכסף בבית הייתה פתוחה עבורי אך ויתרתי עליה. לעומת זאת, אם  אותו הבנק התנהל תחת עיניה הבוחנות של המדינה ובכל זאת קרס, המדינה נאלצת לקבל עליה אחריות שילוחית לקריסתו. היא נתפסת כאחראית להתנהלותו, להחלטותיו, וכמובן גם לתוצאות הקריסה. כאשר בנק קורס, המדינה היא האחראית לדבר שכן לא עשתה את עבודת השמירה כראוי. 

כמובן שלדבר זה ישנן השלכות מרחיקות לכת בהשפעתן:

א.      אחריותה של המדינה לקריסה של בנק, מאלצת אותה לפצות את בעלי הפיקדונות על שכשלה בשמירה. הדבר בא לידי ביטוי במקרה המעילה ב"בנק למסחר", ובו המדינה פיצתה, מכספי משלם המסים, את בעלי הפיקדונות בכ600 מיליון ש"ח!

ב.      תחושת אחריותה של המדינה מכריחה אותה להטיל עוד ועוד מגבלות על הבנקים, בכדי למנוע את קריסתם.

ג.       הבנקים, אשר מודעים לכך שהמדינה תציל אותם במקרה של קריסה, מרשים לעצמם להתנהל בצורה מופקרת ובלתי זהירה, לאור ידיעתם שהמדינה לא תתן להם לקרוס ולהגיע לפשיטת רגל. הדבר התבטא בצורה מושלמת במשבר הסאב-פריים בארה"ב.

ד.      אחריותה של המדינה לניהולם התקין של הבנקים מכריחה אותה לאשר כל גורם הרוצה לפתוח בנק. הדבר פוגע בתחרות ומונע מאנשי עסקים לפתוח בנקים ולהגדיל את התחרות הן בתחום השירות לאזרח והן בתחום מתן האשראי.

כל מגדל הקלפים הזה, אשר מתחיל מתוך דאגה כנה לכספו של האזרח, מסתיים ברגולציה כבדה אשר פוגעת בתחרות, בכלכלה, ומאלצת את המדינה להעמיק את התערבותה פעם אחר פעם, כדי לתקן את העוולות שההתערבות הקודמת גרמה. ולא זו בלבד שהדבר מגביל את התפתחותה הטבעית של הכלכלה, עצם ביצוע הרגולציה אינו מהווה תעודת ביטוח שכן בנקים רבים פושטים רגל גם כאשר הם נתונים תחת אותה רגולציה. זו בדיוק מהות מסקנות דו"ח הריכוזיות: כיוון שהמדינה חסמה את התחרות בתחום הבנקאות, היא נאלצת להפעיל מגבלות נוספות כדי לנסות ולתקן את העיוות שנוצר. 

נכון שרגולציה בתחום הבנקאות קיימת כיום, ברמה זו או אחרת, בכלל המדינות המפותחות. עם זאת, גודלו המוגבל של המשק המקומי, בצירוף המגבלות הקשיחות העומדות בפני המבקשים לפתוח בנק מתחרה מהווים חסם משמעותי ומותירים את משק הבנקאות במצבו הנוכחי.

לאורך השנים, תעודת הביטוח הזו, המתבטאת באחריותה המלאה של המדינה על הבנקים, השתרשה ואלו נתפסים כיום כמוסדות חסרי סיכון. כיוון שהבנקים נתפסים כך בעיני הציבור, התחרות ביניהם מתמקדת אך ורק במחיר אותו הם גובים בעבור ניהול החשבון, או הריבית אותה משלמים על פיקדונות. האם שמעתם פרסומת של אחד הבנקים שבה הוא מתפאר באחריות שלו ובעובדה שהוא מתנהל בצורה שמרנית? ודאי שלא. הסיבה לכך היא שכל הבנקים הינם חסרי סיכון לחלוטין בעיני הציבור. בעבר, לעומת זאת, הבנקים במדינות מערביות היו עסקים פרטיים לחלוטין, אשר לא זכו לכל פיקוח מטעם המדינה, והיוו סיכון לבעלי פיקדונות. אלה ידעו שקריסה של הבנק בו הם מחזיקים את הונם יוביל לאובדן הכסף. עובדה זו, גרמה לציבור לשקול ולהחזיק חלק מהכסף בבית, לחלק את כספם בין כמה בנקים (בדיוק כפי שכיום אני מחלקים את ההשקעות שלנו בין מגוון רחב של מניות), ולבדוק את התנהלותו של הבנק בו הם מתכוונים להפקיד את רכושם. כיום, אגב, אחזקת ההון הכספי באופן פרטי בבית הינה בעייתית לאור מדיניות האינפלציה הממשלתית והיעדר תקן הזהב, אשר גורמת לכסף לאבד מערכו. וכך, אחזקת חסכונותינו בכספת ביתית (או בכל חברה אחרת המעניקה שרותי אחסון מאובטחים) תגרום לשחיקת כוח הקניה שלו. את נושא האינפלציה והנזק שהיא גורמת, נשאיר למאמר אחר.

לאור הביטחון במערכת הבנקאות, השורר בקרב האזרחים, מהלך של הסרת הרגולציה הממשלתית באחת עשוי להיות בעייתי בשל חוסר ההבנה בקרב הציבור אודות הסיכונים שבהפקדת החסכונות בידי מוסד פיננסי אחד ויחיד. לפיכך, המעבר מבנקאות מבוטחת לבנקאות חופשית חייב להתבצע בשלבים. ראשית כל, על המדינה לאפשר הקמה של מוסדות פיננסיים בלתי מפוקחים תחת רגולציה מינימלית, בהם לא תהיה למדינה מחויבות לפצות את בעלי הפיקדונות במקרה של פשיטת רגל.

המוסדות הללו, בשלב הראשון, לא יזכו להיקרא בנקים, אלא מוסדות פיננסיים לניהול כסף, וזאת בכדי למנוע בקרב הציבור חוסר בהירות בנוגע להבדל בין מוסדות המבוטחים על ידי המדינה לבין מוסדות חופשיים. המטרה של מהלך זה הינו להגביר את התחרות בתחום הבנקאות – הן בתחום ניהול העו"ש, ובעיקר בתחום מתן אשראי. באמצעות מתן רשיון לניהול מוסד פיננסי בלתי מפוקח לכל דורש, ייפתח השוק לתחרות. הציבור, אשר יזכה לתחרות אגרסיבית יותר, יוכל להחליט האם ברצונו להסתכן ולשים את כספו ב"בנק" לא מבוטח. בתמורה, ייאלצו המוסדות הללו להציע עמלות זולות יותר וריבית גבוהה יותר על חסכונות, בכדי לשכנע את הציבור לבטוח בהם. הנחת העבודה היא שהצורך של הבנקים לעמוד במגבלות וברגולציות הקיימות מאלץ אותם להקצות משאבים רבים לצורך זה, וההוצאות הללו מגולגלות על הצרכן. היכולת להתנהל בצורה חופשית, והיעדר הצורך לעמוד במגבלות הרשיון, יאפשרו לבנק להוזיל את עלות המוצר ללקוח.

בנוסף לדברים הרשומים לעיל, ישנן כמה מגבלות מינימליות שיש להטיל על המוסדות הפיננסיים הללו בכדי לאפשר ללקוח בחירה מושכלת. אחד הפרמטרים החשובים והברורים, הקובע את מידת הסיכון שבבנק, הינו מדד "יחס הרזרבה" (להזכירכם, יחס זה קובע מהו האחוז מתוך הפיקדון שלי אותו הבנק חייב להחזיק במזומן, בעוד שאת היתר הוא יכול להלוות לצרכים אחרים). לדוגמא, יחס רזרבה של 100% הוא בנק חסר סיכון, שכן אם אני מפקיד ברשותו 1000 ש"ח, הוא שומר את כל כספי בכספת. חשוב לציין, שסביר להניח שבנק כזה יעניק ריבית שלילית על הכסף, כלומר יגבה ממני "דמי שמירה" בעבור שרותי האבטחה שהוא מעניק לכסף. דוגמא נגדית הינה יחס רזרבה נמוך של 5%. במקרה זה, אם אני מפקיד בבנק 1000 ש"ח, רק 50 ש"ח נשמרים בצד, בעוד שהבנק רשאי להשתמש ביתרת הכסף כראות עיניו. כיוון שיחס רזרבה נמוך יותר גורר סיכון רב יותר לבעל הפיקדון, סביר שהבנק ייאלץ לשלם ריבית גבוהה יותר בכדי לפצות על הסיכון שבדבר. מצד שני, יכולת המינוף המשמעותית יותר של הבנק תאפשר לו להישאר רווחי למרות תשלומי הריבית.

פרמטר רלוונטי נוסף, אשר אמור להשפיע על החלטתו של מפקיד הינו יחס "הלימות ההון" של הבנק. פרמטר זה קובע את היקף ההלוואות אותן יכול הבנק לחלק, מתוך סך ההון העצמי שברשותו (בשונה מכספי הפיקדונות, שאינם מוגדרים כהון עצמי של הבנק). לדוגמא, במצב בו היחס הינו 10%, אם הבנק מעניק הלוואה של 1000 ש"ח, הוא חייב לשמור כעירבון 100 ש"ח מההון העצמי שלו. מה משמעות יחס הלימות ההון למפקיד? ככל שיחס זה הינו גבוה יותר, כך הבנק מגבה בצורה משמעותית יותר את הלוואותיו כנגד הפיקדונות של הציבור. בהנתן יחס של 10%, הבנק יצליח לשרוד אם פחות מ10% מההלוואות שהוא העניק לא ייפרעו, בעוד שאחוז גבוה יותר של הלוואות לא מוחזרות עלול להביא למצב של פשיטת רגל. בהנתן יחס של 100%, כל ההלוואות הינן מגובות באופן מלא ואין כל חשש לכספי הפיקדון (אם כי במקרה זה, הבנק לא משמש כמתווך בכסף אלא כשומר, ולכן יעניק בהכרח ריבית שלילית על הפיקדון או יגבה עמלה כלשהי).

זו דוגמא לרגולציה מינימלית. המדינה מאפשרת לבנק לפעול בלא כל מגבלה, כאשר החובה היחידה החלה עליו היא להצהיר מהו יחס הרזרבה ומהו יחס הלימות ההון שלו. הדבר יאפשר כניסה לשוק של בנקים "בטוחים", אשר יצהירו על 100% רזרבה, לצד בנקים חלופיים אשר יצהירו על יחסים נמוכים יותר, אך יציעו ריבית גבוהה יותר על פיקדונות. כיצד מצב זה יהיה עדיף לעומת המצב כיום? בנקים עם 100% רזרבה, יוכלו להתחרות בבנקים הנוכחיים על ניהול חשבון עו"ש, בכך שיוכלו להציע עמלות נמוכות יותר ויהיו בטוחים לחלוטין. מצד שני, בנקים אחרים יוכלו להתחרות בתחום הפיקדונות הלא מבוטחים (בדומה לשוק האג"ח).

רגולציה אחרונה שכדאי להטיל על הבנקים הללו נובעת אך ורק ממדיניות האינפלציה הממשלתית. בכדי להימנע מלהיכנס לנושא במסגרת זו, נציין שישנה מדיניות יזומה של המדינה, אשר מטילה "מס אינפלציה" על האזרחים וגורמת לכך שכספם יאבד מערכו. כיצד מתבטא הדבר? אם לפני 10 שנים נעלתי 1000 ש"ח בכספת, היום הכסף הזה שווה הרבה פחות. הפיתרון לבעיה זו, כמובן, טמון בהגבלת המונופול של המדינה בתחום הכסף, אשר מאפשר לה להדפיס שקלים בהתאם לצורך. כיוון שלא ניכנס כאן לנקודות אלה, אחת הדרכים לנסות ולהתגונן מפני אובדן ערך הכסף היא הצמדתו למדד המחירים לצרכן (אשר אמור לשקף את אובדן ערך הכסף). מעבר לבנקאות לא מבוטחת עלול ליצור בעיה: מצד אחד, אזרח אשר אינו סומך על התנהלות הבנקים, מעוניין להפקיד את כספו בבנק השומר על יחס רזרבה של 100%, או לשמור את הונו בכספת פרטית. מצד שני, אם יחליט לשמור את כספו בכספת, שווי חסכונותיו יישחק. הדבר הופך את האלטרנטיבה הלגיטימית הזו למעט בעייתית, ומציב את החוסך כנתון לחסדי המדינה, אשר קובעת במידה רבה את קצב אובדן ערכו של הכסף (אינפלציה). אחד הפתרונות לסוגיה זו, אשר נועד לאפשר לאזרח להחזיק את כספו בצורה בטוחה לחלוטין, מבלי שהכסף יאבד מערכו, היא לחייב את הבנקים לאפשר לכל אזרח לקנות אגרות חוב ממשלתיות (הבטוחות לחלוטין, לכאורה) צמודות למדד המחירים, ולאלץ את הבנקים לרכוש אותן בפועל (בשונה מלהתחייב לשלם את ערכן במועד הפירעון). בצורה זו, גם קריסה של הבנק לא תפגע בחסכונות אשר הופקדו באגרות חוב אלה, שכן אגרות אלה נמצאות בבעלות החוסך ולא הבנק, ואינן מושפעות מפשיטת הרגל של הבנק. 

מטרת הצעה זו היא להגדיל את התחרותיות בין הבנקים, שהם מנוע הצמיחה של המשק, לאור תפקידם כספקי אשראי. בנוסף, יצירת תחרות משמעותית בתחום זה תקטין את הצורך של המדינה להטיל מגבלות על בעלי השליטה בבנקים, ותקל על מתן אשראי לעסקים קטנים, לצורך הגדלת התחרותיות בתחומים אחרים של המשק.

צינור כסף נוסף, אשר במתכונתו הנוכחית יוצר עיוות, הוא תחום חסכונות הציבור, המנוהלים באמצעות קרנות פנסיה. דו"ח הריכוזיות המדובר מנסה לצמצם את העיוותים הנגרמים ממצב זה: שכר בכירים, עיסקאות בעלי עניין, פגיעה בציבור החוסכים וכדומה. בחלק הבא, ננסה לפרט אודות הדרכים לבטל עיוותים אלה ונציע אלטרנטיבה חלופית לרגולציות הנוספות המוצעות בדו"ח.

טרכטנברג מגיע את מעמד הביניים להושיע

----------------------------------------------------------------------------------------

כל מי שמחפש את המאמר המקורי: "חזיר ורעם" - ניתן למצוא אותו פה

----------------------------------------------------------------------------------------

הגענו לרגע המיוחל. כמעט. ועדת טרכטנברג, אשר הוקמה כדי להציל את כולנו מיוקר המחיה פירסמה את טיוטת הצעדים שנועדו להיטיב עם מעמד הביניים. ברוח אופטימית זו, בואו נעבור ונראה איך ההמלצות הללו יעזרו לכולנו, מעמד הביניים ומשלם המסים. 

" חוק חינוך חינם יחול גם על פעוטות בגילאי 3-4 בגני הטרום-טרום חובה והטרום חובה" – נהדר. כבר זמן רב שהקרטל של גני הילדים הפרטיים עושק את הציבור. הגיע הזמן להיאבק באוליגרכית ירדנה מ"גן הפרחים", והטייקונית שלומית מ"הגן והרוד", השולטות בשוק הגנים ומפקיעות מחירים במשך שנים. הרבה יותר יעיל להעביר את האחריות הזו לידי המדינה, שכידוע יודעת להתנהל בצורה יעילה, טובה, וחסרת שחיתות. אז מה עושים באמת? לוקחים את העסקים הקטנים, אשר מפעילים גני ילדים, ומסייעים לצמיחת המשק, וסוגרים אותם דה-פקטו כדי שהמדינה תנהל גנים במקומם. מה יקרה לכל אותם עובדים בגנים הללו? הם יצטרפו למעגל האבטלה. לאן יילך כל התקציב מטעם המדינה? כרגיל, יתבזבז במקרה הטוב, ויתרום לשחיתות במקרה הרע. העיקר שהגנים יהיו בחינם. טוב, לא ממש בחינם. על חשבון משלם המסים.

"יום לימודים ארוך בכל בתי הספר" – ממשיכים באותו כיוון. האם המורים והעובדים האחראיים על תוספת השעות הסכימו להתנדב כדי להעניק לילדינו יום לימודים ארוך?  ודאי שלא. משלם המסים ישלם על זה שוב, והרי כבר ראינו עד כמה יעילה מערכת החינוך הציבורית במדינה.

“נקודות זיכוי במס לאבות לילדים בגיל הרך” – עבודה בעיניים. הרי הזיכוי הזה בא על חשבון משלם המסים. בפועל, לוקחים עוד קצת מחלק אחד של מעמד הביניים ואת הכסף הזה נותנים לחלק אחר. מכאן לא תבוא הישועה.

"הקפאה בהפחתת מס החברות ואפילו העלאה שלו באחוז אחד" – ההשפעה של צעד כזה, תהיה, כמובן, עזיבה של חברות מסויימות, וייאלץ חברות יצרניות לייקר את מוצריהן, מה ששוב יגדיל את יוקר המחיה. מדובר בעוד נטל על משלם המסים, כאשר עודף הגביה יגיע, כמובן, לידיים הלא נכונות. התומכים בהורדת נטל המס מתעלמים לחלוטין מהמספרים: מאז שנת 1999 ועד שנת 2007, הורד מס החברות מ36% ל29%. מה קרה לגביית המס? עלתה פי 2.3 נומינלית, או פי 2 ריאלית. מכאן, על פי הנתונים, הורדת מס החברות דווקא הגדילה את סך גביית המסים של המדינה.

" הקפאת הרפורמה במס הכנסה" – האיוולת הגדולה ביותר. מקפיאים את אותה רפורמה, אשר הייתה אמורה להגדיל את שכר הנטו של מעמד הביניים. במקום זה, מעמד הביניים יממן את כל הדרישות החדשות המוזכרות במסמך זה. 

" העלאת מס הכנסה לבעלי משכורות גבוהות" – באמת מדינת ישראל לא חולבת את אותו ציבור מספיק בכך שמטילה עליו מס הכנסה של 45%, אשר ביחד עם מס בריאות וביטוח לאומי נעשקים ביותר מ50% משכרם. לוקחים את אותם אנשים, אשר השקעתם ומידת הפרודוקטיביות שלהם היא הגדולה ביותר, ורוצים לחלוב אותם עוד. כיוון שמדובר באנשים מוכשרים, שהיכולות שלהם מצדיקות שכר זה, חלקם יעדיפו לעזוב, ולעבוד במדינה בה נטל המס שפוי יותר. גם לצעירים, משדרים מסר הפוך: "גם אם תלמדו, תשקיעו, ותתמקצעו, הדבר לא יעזור לכם. המדינה תיקח את רוב כספכם".

"המדינה תעודד השכרה בפיקוח למשפחות שמתשכרות עד 15 אלף שקלים" – צעד פופוליסטי ומטופש לחלוטין. אין שום קרטל ושום מונופול בתחום הדירות להשכרה. בצעד זה, לוקחים אנשים, אשר עבדו במשך שנים, שילמו מסים גבוהים, ובמיטב כספם רכשו דירה, והיום קובעים להם בכמה יוכלו להשכיר את דירתם? מדובר בהתערבות גסה בחופש של כולנו: החופש לעשות ברכושנו האישי כרצוננו.

אם בצעד זה הכוונה היא לעודד קבלנים לבנות דירות להשכרה, הרי ששוב מדובר בצעד שישיג את התוצאה ההפוכה: ראשית, מדובר בקיפוח של המשפחות המרוויחות מעל 15 אלף ש"ח, וגם כך נחלבות על ידי המדינה באמצעות מסים גבוהים. שנית, "עידוד" הקבלנים היא מילה נרדפת ל"מתן תמריץ כספי". ומהיכן יגיע אותו תמריץ כספי? מכספי משלם המסים. לוקחים עוד מס ממעמד הביניים, ולאן הכסף הזה יגיע? חלקו אולי יחזור לאותו מעמד ביניים, אבל חלקו יגיע למקבלי קיצבאות, מובטלים, שכבר כיום זוכים לתקציבי רווחה עצומים, ואחרי הסבסוד הזה יזכו גם למגורים מוזלים על חשבון משלם המסים. 

בקיצור? כמו בכל העמקת רווחה: משלם המסים ישלם עוד, נטל המס יכביד עוד יותר על מעמד הביניים, ומי לא יהנה מהכסף? נכון, מעמד הביניים.
מישהו חייב להסביר לפרופסור טרכטנברג המכובד: יוקר המחיה לא נובע מהיעדר מעורבות ממשלתית ומעט מדי רווחה, אלא מעודף מעורבות ממשלתית ומדיניות רווחה מופקרת. הגברת הרווחה והרחבה תקציבית לעולם לא יפתרו את הבעיות, אלא רק יחמירו אותן.

חזיר ורעם

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 קוראים יקרים, לאור כמות התגובות החיוביות שקיבלתי, אני אשתדל לפרסם מאמרים נוספים בנושא.
כולכם מוזמנים להעלות רעיונות למאמרים נוספים, ולשלוח לי הצעות למייל תיבת הדוא"ל שלי.
תודה מראש.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עקבו אחרי "כשל שוק" גם בפייסבוק, שם אעדכן בנוגע למאמרים חדשים:

http://www.facebook.com/pages/כשל-שוק/277851365559185

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 300 אלף בתל אביב! 450 אלף בכל רחבי הארץ! הנה, הגענו לרגע שבו מעמד הביניים החנוק יצא למחות. על הבמה עולים הנואמים, דורשים עוד סוציאליזם, עוד מעורבות ממשלתית, עוד תקציבי רווחה, והקהל מריע, מבלי להבין שהוא זה שהולך לממן את כל הדרישות הללו מכספו.

"טיפש", הם אמרו לי, כשניסיתי לשכנע אותם שלא ללכת להפגנה. "זו ההזדמנות שלנו להראות לממשלה שנגמרה לנו הסבלנות, ואנחנו לא מוכנים להמשיך בצורה הזו". אין פלא שזה המצב. הטלוויזיה והעיתונים מלאים בסיסמאות שהופכות את המאבק הזה לכמעט רומנטי - "הציבור אומר די", "לוקחים את העניינים לידיים", "מחזירים את המדינה לעם", ממש כאילו אהובת ליבנו, מדינת הרווחה, נלקחה מאיתנו, ואנחנו הולכים כדי להחזיר אותה אלינו.  התקשורת מנצלת כל רגע פנוי כדי לשווק את המחאה, ולסנן באופן כמעט הרמטי כל מי שמעז לחלוק על דבר מה. כל מי שרק מרמז לכך שהמחאה הזו אינה תורה מסיני, מתקבל בבוז ומסווג כ"אויב הציבור". אין פלא שהציבור הולך כעדר עיוור, ללא מעצורים, ולא טורח לעצור לרגע כדי לעבור על העובדות. ממשיך מבלי להבין, שהמחאה הזו תרע עוד יותר את מצבו הכלכלי של מעמד הביניים. אולי דווקא פה, בין שורות אלה, תצמח ההבנה שדרישות "מחאת האוהלים" והאינטרס של מעמד הביניים הפוכים לחלוטין. 

נתחיל מהבסיס. מדוע רוצה מעמד הביניים למחות? בגלל יוקר המחיה. וכדי לפשט את המונח, נסביר שיוקר מחיה משמעותו שמחירי המוצרים כאן גבוהים מאוד יחסית להכנסה. אף אחד לא היה מתלונן שמחיר הקוטג' הוא 7.5 ש"ח אם השכר החציוני במשק היה 17 אלף ש"ח, במקום פחות ממחצית מזה כיום. יוקר המחיה של מעמד הביניים מורגש אצל כולנו, ומתבטא בכך שגם משפחה עם שני ילדים בלבד, שבה שני בני הזוג עובדים במשרות מכובדות, מצליחה רק בקושי לגמור את החודש, שלא לדבר על לחסוך. אין ספק שהמשמעויות וההשלכות של מצב זה הן שליליות ואף הרסניות. בילדותנו, ההורים שלנו לימדו אותנו שאנחנו צריכים להתאמץ בבית הספר, להשקיע בלימודים, לרכוש מקצוע מכובד ולעבוד בעבודה מסודרת, וכך נוכל ליהנות מרווחה כלכלית. לפתע, המציאות השתנתה: מה קורה כאן היום? למדנו, השקענו ועבדנו – ורובנו רחוקים מאוד מלחיות ברווחה, גם אם המקצוע שלנו מבוקש והשכר שלנו נמצא בעשירונים העליונים (7-9).

אז איך הגענו לכאן? למה "יוקר המחיה" כאן כל כך גבוה? למה ליטר דלק כאן עולה יותר מ7 ש"ח בעוד שבמדינות אחרות הוא כחצי מזה? למה הונדה סיוויק חדשה, שמחירה בארה"ב פחות מ16 אלף דולר (שהם קצת פחות מ60 אלף ש"ח) נמכרת כאן במחיר כפול? הסיבה היא, קודם כל, מיסוי. אז מה נטל המס האמיתי כאן בארץ? סך הכנסות היחידים בישראל, עמד בשנת 2007 על 397 מיליארד ש"ח. הכנסות המדינה והרשויות המקומיות ממסים באותה שנה עמדו על 216 מיליארד ש"ח (לאחר ניכוי מס חברות). חשבון פשוט מעמיד את נטל המס על 54.5%. משמעות הדבר היא שעל כל שקל שאנחנו מרוויחים, אנחנו משלמים למדינה כמעט 55 אגורות. יותר ממחצית ההכנסה שלנו, אותה הרווחנו בעבודה מאומצת, נלקחת מאיתנו.

שיטות הגביה של המדינה מאוד יצירתיות. המס הגלוי הוא המס אותו אנו רואים בתלוש השכר שלנו:

-          מס הכנסה

-          ביטוח לאומי

-          ביטוח בריאות

אבל לצד מיסים גלויים אלה, יש עוד המון מיסים נסתרים אותם אנחנו פוגשים ביומיום:

-          מע"מ

-          מס דלק (בלו)

-          מס על מכוניות מיובאות

-          מס רווחי הון

-          מס רכישה

-          מס שבח

והמס הנורא מכולם – מס אינפלציה.

ניתן לראות בקלות כיצד המסים הללו תורמים כדי לכווץ את רמת החיים שלנו משני הכיוונים: המסים הגלויים (הישירים) מקטינים את ההכנסה שלנו. המסים הנסתרים מעלים את המחירים של כל המוצרים במשק, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מרוויחים פחות, משלמים יותר ובקושי גומרים את החודש.

אז לאן לעזאזל הולך כל הכסף הזה שהמדינה לוקחת מאיתנו? נסתכל על תקציב המדינה לשנת 2012, המסתכם ב366 מיליארד ש"ח (מיליארד ביום...), ועיקריו:

ממשל ומשטרה – 25 מיליארד ש"ח.

גימלאות ופיצויים לאותם עובדי מדינה – 13 מיליארד ש"ח.

ביטחון – 50 מיליארד ש"ח.

משרד החינוך – 36 מיליארד.

ההשכלה הגבוהה – 7.5 מיליארד

משרד הרווחה + "תמיכות שונות" – 9 מיליארד

משרד הבריאות – 20 מיליארד.

ביטוח לאומי – 40 מיליארד (31 תקציב "רגיל + 9 מיליארד בחובות)

תשלום חובות – 90 מיליארד.

את כל ההוצאות הללו מממן, כמובן, משלם המסים.  וכמה מזה מוקצה למדיניות רווחה? רק מהסעיפים הללו, מדובר ב125 מיליארד. ואם נוסיף למספר זה את תשלומי החובות (שגם כן נועדו לממן את ההוצאות הממשלתיות), נגיע ל215 מיליארד. כלומר, 60% מהתקציב, ו60% מהמיסים שלנו מופנים לטובת מדיניות רווחה.

מה לעזעזל קורה פה? האם ההמון, המריע לקריאות "מדינת רווחה סוציאליסטית" בעצם מפספס את העובדה שהסיבה ליוקר המחיה היא בכלל המדיניות הסוציאליסטית המופקרת שכבר קיימת, ושהוא נאלץ לממן?

לפני שתתקוממו על הכינוי "מופקרת", קראו היטב עד סוף הכתבה. כשתסיימו, קביעה זו תיראה טבעית לחלוטין בעיניכם.

כדי לכנות את ההתנהלות כמופקרת, לא מספיק לצעוק ולנפנף בידיים. הרי לגיטימי לשלם הרבה, בתנאי שמקבלים תמורה ראויה. מכאן, כדי להבין עד כמה המדיניות היא מופקרת (בשונה מנרחבת), יש לבחון את השאלה - "אז מה קיבלנו בתמורה?".

כדוגמא, ניקח את תחום החינוך.

בשנת 2004, ההוצאה הלאומית על תחום החינוך בישראל הסתכמה ב48 מיליארד ש"ח, שהיוו 9.1% מההכנסה הלאומית הגולמית. ומה קורה במדינות אחרות? הנה קצת נתונים:

גרמניה	5.3%
בריטניה	6.1%
ארה"ב	7.5%
יפן	4.8%
ספרד	4.7%
צרפת	6.3%
קוריאה	7.5%
ממוצע OECD	6.3%

מהנתונים עולה בבירור, שההשקעה הממשלתית בתחום החינוך בישראל עולה משמעותית על המדינות ה"מתחרות". והתוצאות? ישראל ממוקמת במקום ה24 מתוך 49. בין המדינות שעוברות את ישראל נמנות קוריאה, סינגפור, הונג-קונג, יפן, הונגריה, בריטניה, רוסיה, ארצות הברית, איטליה, מלזיה, קפריסין ועוד.  בסיכום, אנחנו מבזבזים יותר מהמתחרים, וכמעט פי 1.5 מהממוצע. התוצאות? לא מעודדות במיוחד.

נעבור לתחום הבריאות, וכנראה שגם פה אין חדשות מעודדות. התקציב מבשר לנו על הוצאה של 20 מיליארד ש"ח. אם נחלק את הסכום במספר המועסקים בישראל (2.88 מיליון), נקבל 7000 ש"ח בשנה, או 580 ש"ח בחודש. התמורה, כפי שבטח יודע כל מי שנזקק לשירותי רפואה, אינה איכותית במיוחד. ולמה אינה איכותית במיוחד? אחוז ההוצאה הציבורית מתוך כלל ההוצאה על בריאות בישראל הינה 66.5%. כלומר, אם ניקח את סך הכסף הכולל של צריכת שירותי הרפואה במדינה, כ66.5% ממומן על ידי המדינה (כלומר, על חשבון משלם המסים), והשאר באמצעות רכישת שירותי בריאות באופן פרטי. המספר המדובר, 66.5%, נמצא הרבה מתחת למדינות סקנדינביה (80-90%), מדינות מערב אירופה (צרפת, איטליה, גרמניה, בלגיה: 70-80%), מתחת לממוצע (71%) ולחציון (73.4%) של מדינות הOECD. למה המספר הזה משמעותי? הוא מדגים את העובדה שהשירות הציבורי ה"חינמי" אינו מספיק טוב. לא מספיק טוב, כיוון שהאזרחים לא מסתפקים ברפואה הציבורית, אלא נאלצים לשלם בנוסף לכך עוד כספים רבים כדי לזכות בטיפול רפואי משביע רצון. מי נמצאת מתחתינו אתם שואלים? יוון פושטת הרגל, שוויץ (כ55%) ואחרונה חביבה: ארה"ב (44%). ומה משעשע כאן? ארה"ב היא המדינה שבה ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג היא הגבוהה בעולם, ובפער עצום מכל השאר (כ15%), כשהבאה אחריה היא גרמניה עם 10.5% ושוויץ עם 10.2%. משעשע, כי נראה שככל שההוצאה הציבורית על בריאות עולה (כאחוז מהתל"ג), איכות השירות דווקא יורדת והאזרח נאלץ לבצע "השלמות" מכיסו הפרטי.

אז אחרי שעברנו על "הישגי" המדינה בתחום החינוך והבריאות, נראה כי הכינוי "מופקרת", כשם תואר להתנהלות מדיניות הרווחה, משקף נכונה את המצב. ומה מציעים מנהיגי המחאה? להעמיק את המדיניות הסוציאליסטית המופקרת הזו, מתוך אשליה שאם ניתן למדינה לנהל עוד יותר כסף, היא תדע להתנהל בצורה חכמה יותר ותלמד, לפתע, לספק שירות איכותי יותר. איפה פה ההיגיון? הרי טיעון כזה דומה לטיעון לפיו מתן אלכוהול לשיכור יעזור להפוך אותו לפיכח. המדינה נכשלה בניהול השירותים הציבוריים הללו, עשקה את האזרחים בתשלומי מיסים, סיפקה תמורה עלובה, ואנחנו צריכים לתת לה עוד כסף? חיפשתי את ההיגיון מאחורי הדבר, בלא הצלחה. דבר נוסף שיש להוסיף לנזק של חוסר היעילות, הוא חוסר הצדק שהמדינה גורמת כשהיא מהווה מונופול בתחום הבריאות והחינוך: מורים, אשר בוחרים לעבוד במערכת החינוך הציבורית אינם מקבלים את השכר הראוי עבור תרומתם ולא מתוגמלים על הישגיהם. אינני בא לטעון ששכר המורים נמוך לעומת השכר ה"ראוי", אלא שאין שוק חופשי שידע להעריך מהו השווי האמיתי של מורה איכותי, ושל מורה קצת פחות איכותי. המדינה, כמונופול, יכולה להוריד את שכר המורים ללא הגבלה כמעט, כי אין לה כמעט שום תחרות בתחום העסקת מורים.

אז מה לעזאזל רוצים מנהיגי המחאה? להעמיק את שירותי הרווחה. מצד אחד, משמעות הדבר היא עוד כספים לשירותי המונופול שמציעה המדינה בתחומים כמו החינוך והבריאות, בהם היא נכשלת במתן תמורה ראויה, וכמובן שזה אומר עוד תקציבים ל"תשלומי העברה" שיגיעו למובטלים, מקבלי קיצבאות, משפחות ברוכות ילדים, בחורי ישיבה, אברכים ועוד ועוד ועוד. מהו המשותף לכל תשלומי ההעברה הללו? מדובר בכסף שלא זו בלבד שלא יגיע לידיים של מעמד הביניים, אלא, בנוסף לכך,יגביר את המוטיבציה של הקבוצות הללו לחיות על חשבון משלם המסים במקום לצאת ולפרנס את עצמן. בשביל מה לצאת לעבוד? לא רק שיש "פראיירים" אשר מוכנים לממן אותי, המדינה אפילו דואגת לגבות בשבילי את הכספים ולהביא לי אותם על מגש. התוצאה? כדי לממן את כל התקציבים הללו, נטל המס יגדל, בעוד שהתמורה תישאר בעינה. משמעות הדבר היא עוד ועוד נטל על אותו מעמד ביניים שבא להפגין. המדינה עושקת את הציבור בתשלומי מיסים, והמפגינים רוצים לתת לה לעשוק אותם עוד יותר. גילינו שהחתול אכל לנו את השמנת, ואנחנו מחליטים לתת לו לשמור על כמות כפולה. מזוכיזם כלכלי טהור. במקום להפגין למען הורדת מיסים וצמצום ההפקרות, הציבור עושה בדיוק להיפך.

ואז ודאי יגיעו מנהיגי המחאה ויכריזו: "מה פתאום שנטל המס יעלה – שהעשירים ישלמו". אז נתחיל דווקא מהטיעון הכלכלי: גם אם נטיל על המאיון העליון 100% מס (כלומר כל הכסף שהם מרוויחים, החל המשקל הראשון, הולך למדינה), נוכל לקבל תוספת בת 23 מיליארד ש"ח לתקציב. מכאן, שגם עם גזירה מופרכת שכזו, התוספת לא תוכל לממן אפילו שליש מסך הדרישות של מנהיגי המחאה, על אחת כמה וכמה במקרה של הגדלת "מס המאיון" בצורה שפויה. למה רק מאיון עליון ולא עשירון עליון, או שני העשירונים העליונים? כי נטל המס הפך את העשירונים הללו לאנשי מעמד הביניים ורחוק מלהיות עשירים. רף הכניסה לעשירון העליון הוא שכר של 27 אלף ש"ח ברוטו למשק בית, ממנו נשאר נטו של פחות מ20 אלף ש"ח. האם אלה האנשים ה"עשירים" מהם נוכל לחלוב עוד מסים? ודאי שלא. למעשה, נטל המס כיום הופך גם אותם לאנשי מעמד הביניים, המתקשים לחסוך וסובלים מיוקר המחיה. פרט לטיעון הכלכלי של "העשירים ישלמו", קיים גם הטיעון המוסרי: מדוע יש להעניש את העשירים על שלמדו, התמידו, הצטיינו, וכיום מקבלים שכר יפה על השקעתם? במה חטאו? האם השיגו את הונם במרמה? מדוע יש לקחת מהם עוד? איזו מוטיבציה תהיה לצעירים ללמוד, להשקיע, ולהגדיל את פרודוקטיביות שלהם, אם הם יודעים שממילא המדינה תיקח את כל כספם?

בסדר, לא עשירון עליון. "נגדיל את מס החברות". עוד פיתרון שיעביר כבדרך קסם כסף לקופת המדינה. אז לאן באמת תוביל העלאת המס? חלק מהחברות הבינלאומיות היושבות בישראל, תעדפנה להעביר את המרכזים שלהן למדינות אחרות בהן נטל המס נמוך יותר. החברות היצרניות כמו אסם, תנובה ועלית? יגלגלו את העלות לצרכן, בדיוק כמו בהעלאת מע"מ. בסיכומו של דבר, כל הוצאה של חברה יצרנית, בין אם מדובר בהוצאה על חומרי גלם, שכר או מס, מגולמת במחיר לצרכן. כשמחיר פולי הקפה עולה בשווקים הבינלאומיים, יצרני הקפה נאלצים לייקר את המוצר הסופי ללקוח, כדי לעמוד ביעדי הרווחיות שלהם. באותה מידה, ברגע שחברה יצרנית תספוג פגיעה ברווח הנקי שלה עקב הגדלת נטל מס החברות, היא תעלה בסופו של דבר את המחיר לצרכן בהתאמה, גם אם לתקופה קצרה תסכים לספוג את ההפרש.  אם כך, לאיזו תוצאה ההחלטה המבריקה הזו תוביל? המוצרים שוב יתייקרו, דבר אשר יעלה את יוקר המחיה. בעקבות נטישת החברות, הביקוש לעובדים יירד, והדבר יגרור אחוזי אבטלה גבוהים יותר וכמובן שכר נמוך יותר (שכן עודף היצע עובדים יוריד את מחירם). כלומר, גם מכאן לא תבוא הישועה.

את כל העובדות הללו כמובן שלא תשמעו ממנהיגי המחאה. חלקם בטוחים שברשות הממשלה ישנו מחבוא נסתר של כסף, אותו היא שומרת לעצמה ומסרבת לחלוק עם הציבור. חלקם יטענו ש"אנחנו לא כלכלנים, אז שהמומחים יפתרו את הבעיה", מה שמיידית מאפשר להם להציב דרישות חסרות שחר מבלי לעמוד בפני ביקורת כלשהי. ויתר המוחים ימשיכו לדרוש מהנבלות העשירים הללו להמשיך ולממן אותם עוד ועוד.

אחרון חביב, והטיעון החצוף ביותר לצורך מימון התוכניות הללו, הוא "נפסיק לממן תלמידי ישיבה" ודומיו, המהווה הדגמה למהות הסוציאליזם החזירי שבמחאה הזו. לממן מכספי משלם המסים חינוך חינם מגיל 3 חודשים? בוודאי. לממן לימודים על תיכוניים? ברור. לממן לימודים של בחורי ישיבה? ממש לא. זו בדיוק היא החזירות והצביעות של המאבק הזה – כשהמוחים דורשים שמשלם המסים יממן את המוצרים והשירותים אותם הם צפויים לצרוך, אבל בשום פנים ואופן לא יממן שירותים ציבוריים אחרים שאינם רלוונטיים עבורם. 

חזירות היא הרצון שמשלם המסים יממן את ההוצאות האישיות של המוחים, כי בעיניהם, השירות הניתן במגזר הפרטי יקר מדי. חוק חינוך חובה מגיל 3 חודשים יעלה למשלם המסים כ25 מיליארד ש"ח בשנה. אם נחשב מה הסכום לכל מועסק, מדובר ב8700 ש"ח בשנה, או יותר מ700 ש"ח בחודש. אין למנהיגי המחאה  שום בעיה מוסרית שהציבור יממן להם את הוצאות גידול הילדים, בעוד שהם מזדעקים ונעמדים על הרגליים האחוריות כשהם צריכים לממן את לימודיהם של תלמידי הישיבה. למזלנו, לפחות את העלות של המטרנה הם אינם מבקשים להטיל על משלם המסים, לפחות עד להודעה חדשה. גם הטיעון שמחירי הגנים גבוהים מאוד כאמתלה למימונם על ידי משלם המסים הוא טיעון מופרך. הגנים לא עולים 3000 ש"ח בחודש כיוון שהטייקונית "שולה" פתחה 1000 גנים, ובוודאי שלא בגלל היעדר תחרות או תיאום מחירים. גן עולה 3000 ש"ח כי ההורים רוצים גננת על כל 3 ילדים ולא בגלל שום סיבה אחרת. כמובן שלא חסרים גנים פחות "איכותיים" שעולים גם חצי מזה, אך האמהות מעדיפות לבוא בתלונות לכולם חוץ מלדרישות שלהן עצמן.

זו, למעשה, אחת הבעיות הגדולות של מדיניות סוציאליסטית – כולם רוצים שהכסף יגיע "למקומות הנכונים", כשהבעיה היא שלכל אחד יש מקום נכון משלו, ובכל חלוקה שהיא, רוב הציבור מרגיש שכספו מגיע לידיים הלא נכונות. רק מצב בו המדינה מפסיקה לנהל את הכסף הציבורי הזה יכול להביא לצדק אמיתי, שבו אף אחד לא ירגיש מקופח.

אז מה? נפסיק לדאוג לחברינו? נפסיק לסייע לנזקקים? אדם לאדם זאב? ברור שלא. אין שום ויכוח בנוגע לצורך של החברה לדאוג לחבריה. הכשל מתחיל כשמעבירים את האחריות הזו מהחברה למדינה, אשר עושה את זה בצורה לא יעילה, לא שוויונית ולא הוגנת. הפתרון הוא לאפשר לאזרחים לתרום ולסייע לאחרים באמצעות עמותות, כאשר כל אזרח בוחר כמה ולאן לתרום. לדוגמא, אם הציבור אכן מעוניין לסבסד לימודים אקדמאיים, נאפשר לציבור לתרום את כספו לטובת מלגות לימודים. יתרמו? יופי. לא יתרמו? זה יוכיח, מעבר לכל ספק, שהציבור לא באמת רוצה לממן ולסבסד מטרה זו. כמובן, שגם מצב בו לא ייתרמו מלגות לימודים אינו גוזר היעלמות ההשכלה הגבוהה, כאשר זו האחרונה, תיאלץ להתאים את עצמה הן בהיבט המחיר אותו מוכן לשלם האזרח, והן בהיבט השירות אותו  הוא מצפה לקבל בתמורה לכספו.

ראינו, שאין כאן לא קסמים וגם לא שפנים מתחת לשרוול כך שמי שיצטרך לממן את הדרישות הללו הוא ציבור משלם המסים, שעודנו היה ויהיה למעשה מעמד הביניים. בעצם, שכחנו עוד אופציה "מבריקה" – לפרוץ את מסגרת התקציב. זה כמובן רעיון מטופש מאין כמותו: מדינת ישראל תצטרך ללוות עוד ועוד כסף כדי לממן את ההפרש שבין ההכנסות שלה ממיסים לבין ההוצאות המופקרות הללו. אז זה אולי יכול לעבוד במשך שנה או שנתיים, אבל אין מדובר כאן בבור ללא תחתית. די מהר יבינו המלווים הפוטנציאליים, שכיוון שישנו גירעון שוטף בתקציב והחוב ממשיך לצמוח, מדינת ישראל איננה מסוגלת להחזיר את החובות הללו, ויסגרו את הברז. ומה אז? או שהמדינה תיאלץ להכריז על פשיטת רגל כללית, שתביא התפרצות של אבטלה, ממש כמו בכלכלה המשגשגת של יוון, או שהממשלה תדפיס כסף כדי להחזיר את החובות שלה, מה שיביא היפר-אינפלציה שבה מעמד הביניים ש"בקושי גומר את החודש" יהפוך למעמד העניים שאין לו כסף לקנות אוכל. לשם מובילים אותנו המוחים הללו, ואין זה מקרה שמיד אחרי הכרזתו של פרופ' טכטנברג על הצורך לשמור על תקציב מאוזן, קראה לו הגברת ליף להתפטר. אפילו היא מבינה שאין שום דרך לממן את כל הדרישות הללו, אלא על ידי הפקרות תקציבית שתביא בהכרח לקריסה כלכלית, ואף אומרת זאת בגלוי: "שמירה על מסגרת התקציב תוביל לכך שהסכומים יהיו קטנים וחד-פעמיים, ללא השלכה לשנים הבאות. תחושתנו שהוועדה הזו היא טלאי שנועד למוסס המחאה". הרחבת התקציב היא משחק פירמידה בחסות המדינה. בשנתיים הראשונות כולם מרוויחים, אבל כל מה שבא אח"כ מוחק את כל הרווחים והרבה יותר מכך.

מדיניות סוציאליסטית פירושה עוני, שבו אמנם כולם יותר שווים אך גם עניים. מדינה סוציאליסטית פירושה שחיתות, בזבוז כסף ציבורי ועלייה של "טייקונים". כשהמדינה מתערבת בכלכלה, היא כבר יודעת לסדר למקורבים לה נתח גדול מהצלחת, וככל שהצלחת מתרחבת, כך יש מקום ליותר שחיתות ויותר טייקונים, אשר מסתמכים על קרבתם לאנשי השלטון בכדי לחזק את שלטונם האוליגרכי בשוק.

נכון, היו מדיניות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות, אבל המדיניות הללו הצליחו להחזיק מעמד כשאחוז הנזקקים היה קטן מאוד, והציבור באמת נעזר בקיצבאות ובכסף הציבורי רק כמוצא אחרון, בדיוק כמו שקבצן יוצא לבקש כסף רק מחוסר ברירה. כשהמובטלים נמנעים מלבקש דמי אבטלה ומוכנים לעבוד בכל עבודה, כפי שהיה מקובל לפני בדור של הורינו וסבינו, לפני שפונים בבקשה לקבל כסף ציבורי, מדיניות רווחה יכולה להצליח. בתנאים הללו, ניתן גם להעניק דמי אבטלה ללא מגבלת זמן, כיוון שאין חשש שהציבור ינצל את הדבר לרעה. בישראל, כפי שעולה מנתוני שנת 2003, אחוז כוח העבודה (בקרב גילאי 15-64) הינו 55%, שהוא מספר נמוך בהשוואה לכל מדינה: מדינות סקנדינביה עם מעל 75%, ארה"ב עם 73%, גרמניה עם 66%, אנגליה עם 72%, צרפת עם 62%, וממוצע OECD העומד על 65.3%. הנתונים הללו מדגימים את הנקודה הרלוונטית: כאשר אחוז המועסקים גבוה, מעטים נזקקים לשירותי רווחה, והציבור יכול לממנם באמצעות נטל מס סביר. במדינת ישראל, בה אחוז הלא מועסקים כל כך גבוה, הדבר בלתי אפשרי לחלוטין, וברור שככל שנגדיל את תשלומי הרווחה, המוטיבציה של אותם מובטלים לצאת ולעבוד רק תרד.

כעת, ואחרי שברור לנו עד כמה העמקת מדיניות הרווחה הסוציאליסטית עומדת בניגוד מוחלט למטרותיהם של אנשי "מעמד הביניים", נראה שישנה אלטרנטיבה. נזכיר שוב את נתוני התקציב: אם נתחום את סמכויות המדינה לעסוק בממשל, משטרה, צבא ותשתיות בלבד, נגיע לתקציב של פחות מ120 מיליארד ש"ח, שהם פחות משליש מהתקציב המתוכנן. מה זה אומר? שניתן יהיה להוריד את נטל המס פי 3. המע"מ יירד ל5.5%, המדרגה המקסימלית של מס הכנסה תרד ל 12% לערך, ליטר דלק יוזל ב2.5 ש"ח, מחיר מכונית חדשה יירד ב40 אלף ש"ח ועוד ועוד ועוד. מנטל מס כללי של 55%, נרד לנטל מס של פחות מ20%. משק בית המרוויח 15 אלף ש"ח בחודש, יגלה פתאום שהתפנו לו עוד 5200 ש"ח. מה יוכל לעשות עם הכסף הזה? לרכוש לעצמו ביטוח בריאות איכותי, לרכוש לילדיו חינוך ראוי ולהשתמש ביתרה כדי לחסוך או לתרום לנזקקים להם הוא, אישית, היה רוצה לסייע.

הדרישה לשוויון היא חוסר צדק משווע. מדוע שאדם שהשקיע בבית הספר, למד, הצטיין, והתמיד במקצוע שלו צריך לחיות באותה רמת חיים כמו חברו שהזניח את הלימודים, והעדיף ללכת לבלות? צדק הוא כשאדם מתוגמל על עבודתו והשקעתו ולהינות מפירות הצלחתו. שוויון צריך להיות רק בעיני החוק.

ואם נחזור רגע למפגינים, בעיני, ויותר מהכל, תמצית האירוניה מתכנסת לנאום של ויקי כנפו, כשברקע אנשי "מעמד הביניים" מריעים. אותם אנשי מעמד הביניים, אשר רוצים למחות על יוקר המחיה ונטל המס, שבסופו של דבר מממן את ויקי כנפו וחברותיה. אבסורד 2011.